מתכננים בעיריית תל אביב גיבשו מתווה משולב להתחדשות עירונית שנועד לאפשר התחדשות מתונה יותר השומרת על המרחב הציבורי, על מלאי דיור במחיר סביר ולהציע אופק תכנוני למבנים שלא ניתן לחדש אחרת. כיצד הם עשו זאת ושמרו על היתכנות כלכלית?

במדינת ישראל השתרשה התפיסה הקושרת בין התחדשות עירונית לתמ”א 38 או להריסה ובניה מחדש (בינוי-פינוי), אך במקרים רבים הכלים הללו מוגבלים, יוצרים בעיות, צפיפות יתרה, לא בהכרח משפרים את המרקם העירוני ובחלק מן המקומות כלל אינם אפשריים לביצוע. מתכננים ממחלקת תכנון מזרח באגף תכנון העיר, מנהל ההנדסה בעיריית תל אביב, מקדמים מדיניות תכנונית של מתווה משולב הקושר בין בניינים שונים ויוצר התחדשות עירונית בראייה מרקמית. המודל משלב בין עיבוי  לפינוי בינוי, שמייצר היתכנות כלכלית אך חשוב מכך מאפשר לחדש מבנים שאחרת אינם ברי חידוש, בנוסף לשמירה על המרחב הציבורי, מיתון הציפוף והעומס של יחידות דיור חדשות. 

יואב זילברדיק,¹ ואיסרא חיג’אזי² מתכננים עירוניים בעיריית תל אביב עובדים זה מספר שנים בשכונות המזרחיות של העיר (מרחב כפר שלם על שכונותיו, שכונת הארגזים, שכונת ליבנה ועוד) ומכירים לעומק את המורכבויות והחסמים שבקידום תכנית התחדשות עירונית באזור.

המדיניות שפיתחו לדופן כפר שלם מצליחה לטענתם לחלץ את המרחב מהחסמים הללו, לקדם התחדשות עירונית איכותית אבל לשמור עליה מתונה מבחינה כמותית, שכן מדובר באחד האזורים הצפופים ביותר בעיר (24 יחידות דיור לדונם, נטו). חיג’אזי מציינת כי בשכונות אחרות בתל-אביב יפו ובערים אחרות זו רמת הציפוף המתקבלת אחרי התחדשות עירונית ואילו כאן זו נקודת הפתיחה. לכן כל פעולה של התחדשות המבוססת על הכפלת יחידות הדיור צריכה לבחון איך העומס לא יהפוך את החיים בשכונה לבלתי אפשריים. מצד שני, ישנם בניינים רבים שצריכים התחדשות, איך פותרים את הסבך הזה במשחק הניאוליברלי שצריך להשתלם ליזמים?

נקודה נוספת שמהווה חסם במרחב כפר שלם היא סוגיית המרחבים הלא מוסדרים, פרשה זו נמצאת בתחום אחריותה של מדינת ישראל, כאשר יש אי הסכמה בין רשות מקרקעי ישראל לבין התושבים, לגבי הקריטריונים לפיצוי. אי הסכמה זו מונעת קידומן של תכניות בניין עיר במרחב שאינו מוסדר. על כן החליטו המתכננים להתמקד בדופן כפר שלם (שכונות נווה-חן, ניר אביב ונווה אליעזר) אשר מוסדר ברובו ולכן ניתן לחדש אותו. אך כמו באזורים רבים אחרים בארץ, החלו בו פעולות נקודתיות של התחדשות במסגרת תמ”א 38, כמו כן הוא מורכב מטיפוסי בניינים שונים שנבנו בתקופות שונות.

השלב הראשון היה למפות את האזור ואת התכניות השונות המקודמות בו. כפי שמסביר זילברדיק “כשהתחלנו, היינו צריכים למעשה לנתב את הדרך בין הרבה מאד היתרים לתמ”א 38” חיג’אזי: “ישם שם בניינים יחסית גבוהים משנות השמונים והתשעים שמקצינים את ההבדלים בין מה שנבנה בשנות החמישים והשישים. הבניינים שהתקדמו בכיוון של תמ”א הם הבניינים היחידים שהיה להם פוטנציאל להתממש למרות הצפיפות הגבוהה, מה שהשאיר לא מעט מגרשים שנותרו עם צפיפות נכנסת גבוהה ולכן הם לא כדאיים מבחינת היזמים. מדובר במגרשים שלא ניתן להרוס ולבנות מחדש או להוסיף קומות בשל גודל המגרש ולכן היזמים לא פנו אליהם”. “במילים אחרות” מסכם זילברדיק “מי שיכל להתקדם התקדם ומי שלא נתקע ללא שום אופק תכנוני. אנחנו ראינו לנכון לשנות את המצב הזה”.

ניתוח המרחב הציבורי והבסיס התכנוני של השכונה הבליט שלד ציבורי עם הרבה איכויות שהם מעוניינים לשמור עליו. זילברדיק: “אם תסתובבי בנווה אליעזר את תראי שלמרות צפיפות יחידות הדיור הגבוהה, השכונה מרגישה מאד מאד מרווחת, את הולכת בין בניינים ויש לך שילוב של מגרשים ושטחים ציבוריים”. הדפוס הזה חוזר על עצמו בכל השכונה סביב כל מרחב פתוח ומבני ציבור יש דפנות של מגורים, כך תוכננה השכונה מסבירה חיג’אזי וזו איכות שצריך לחשוב איך שומרים עליה גם בתהליכי התחדשות עירונית. למבנה ייחודי זה הם קוראים “חדרים עירוניים” הכוללים שטחי ציבור בנויים ופתוחים וסביבם בינוי. לעומת זאת, לאורך דרך הטייסים המרחב מאורגן לאורך שדרה אשר ממומשת בחלקה (לאור בנייה בלתי מוסדרת).

בשלב השני, לאחר ניתוח ארוך סימנו את המתחמים או מרחבי התכנון שאותם הם רוצים לחדש. זילברדיק: “סימנו את אותם מתחמים או מרחבי תכנון שבהם אנחנו ממליצים לקדם תכניות. הסימון התבסס על מגוון פרמטרים: סוג הבינוי, שנת בנייה, היקף, תועלת למרחב הציבורי, בדיקת אצבע כלכלית של היתכנות וכו’. קביעת מרחבי התכנון סבבה “עוגנים” של תמ”א 38 שאין לנו דרך לגעת או להשפיע עליהם והגענו לתיחומים המומלצים לתכנון. בתוכם אמרנו איפה אנחנו רוצים לחדש ולעבות את השלד הציבורי, היכן אנו מעוניינים לשלב שימושים וכדומה. יש פה מחסור קריטי של שימושים מעבר למגורים.” מוקדי המסחר הקיימים (מסומנים בסגול) קטנים ונקודתיים ולכן יש צורך משמעותי בחיזוקם.

המתכננים מסבירים שהיחס בין שטחי המסחר לאדם בחלק זה הוא נמוך באופן קיצוני ביחס לאזורים אחרים בעיר. חיג’אזי: “המטרה איננה להפוך את המקום לאבן גבירול אך הגדלת אזורי התעסוקה משמעותה גם פתיחת אפשרויות לתעסוקה מקומית ושימושים שאינם בהכרח חנויות אלא שימושים סחירים בעלי אופי ציבורי, אשר יוכלו לשמש פעילויות של עמותות, גנים פרטיים ועוד”. בנוסף היא מציינת שכאשר מתכננים התחדשות עירונית חשוב להיות קשובים לרצונם של התושבים הוותיקים אך לזכור שאנחנו מתכננים גם עבור 2/3 של תושבים שעדיין לא הגיעו והמטרה היא להפוך את השכונה לאטרקטיבית גם עבורם.

הצגת המתווה המשולב

זילברדיק: “כפי שניתן לראות במיפוי לעיל יש לנו כאן מגרשים הכוללים מבנים לגביהם אנו ממליצים התחדשות שלא באמצעות תכנית בניין עיר, או מבנים עליהם נמליץ לבחינת התערבות, בכפוף לבדיקה תכנונית. הכוונה המפורשת הייתה לראות כיצד נוכל להרחיב את מעגל ההתחדשות גם לבניינים של 8 קומות לדוגמה שלא ניתנים לפינוי בינוי. להם אנחנו מציעים מענה, אולי חלקי, אבל זהו בהחלט מענה עבורם שיכול לכלול שיפוץ שטחים משותפים, עיבוי, תוספת מרפסות וכדומה, הכל בהתאם לסיטואציה. לאחר שזיהינו את הבניינים הפוטנציאליים להתערבות סימנו מרחבי תכנון שבכל אחד מהם יש גם בניינים, שלפחות ברמה ההצהרתית (שכן אנחנו במדיניות ולא בתב”ע עדיין) נכנסים אליהם גם בנינים שלא היה להם אופק תכנוני אחר. תמ”א עבורם לא רלוונטי, פינוי בינוי לא רלוונטי ושיפוץ על ידי התושבים זה גם לא יקרה. “

הדס: זאת אומרת שאתם מנסים לקשור את הגורל של שני בניינים – אחד עם פוטנציאל והשני כזה שהוא ללא אופק תכנוני – ואומרים יחד אפשר לעשות משהו.

זילברדיק: “כן אם כל אחד יוותר על האספירציות שלו, אפשר לעשות משהו ביחד”. המשהו ביחד הוא מה שהם מכנים: המתווה המשולב.

המסקנות שהציגו לאחר הניתוח הן:

1. שנותרו מעט מאד מגרשים בצפיפות יחידות דיור נמוכה, שלא הצליחו להתחדש
2. שהצפיפות הגבוה מביאה לכך שככל שהורסים יותר צריך לבנות יותר כדי לכסות על ההוצאות מה שיוביל לדרישות בניה לא סבירות
3. התחדשות באמצעות הריסה מלאה תביא לנפחי בנייה בלתי סבירים אשר חורגים ממסגרת תכנית המתאר ולא יאפשרו הקצאת שטחי ציבור עבור תוספת האוכלוסייה המתוכננת.
4. אין באפשרות שטחי הציבור הקיימים לספק מענה עבור תוספת אוכלוסייה זו.
5. לחילופין, ככל שמשלבים כלי התחדשות כגון שיפוץ, או עיבוי  או חיזוק נדרשים פחות נפחי בנייה שיממנו זאת. בהתאם, ככל שנפחי הבנייה הנדרשים פוחתים, כך גם פוחת הצורך בשטחי ציבור.

זילברדיק: “המסקנות שלנו בעצם ממליצות על כלים של שיפוץ ו/או עיבוי ו/או הרחבה כי הן יותר חסכוניות, הן דורשות פחות עומס של בניה חדשה, הן יותר מתונות. וכך הקונפליקט שלנו עם גורמי העירייה השונים ועם היזמים מתמתן גם הוא. מכיוון שאתה בונה פחות, מביא פחות אוכלוסייה חדשה, נדרשים פחות שטחי ציבור”.

חיג’אזי: “מבחינת מתמטיקה פשוטה, בגלל הצפיפות ההתחלתית הגבוה אי אפשר לעבוד כאן עם מכפיל של שלוש. כי זה יגיע למספרים שהם כבר מדאיגים. אם הם היו הולכים על המודל של המכפילים הסטנדרטיים אני לא יודעת אם היה נשאר משהו מהמרקם המקורי וגם מה המשמעות של 70 יחידות לדונם עבור התושבים?! לכן המתווה המשולב זה ה’דבר החדש’ בתכנית הזו, באופן שבו הוא מתייחס להתחדשות עירונית. נכון שיש צורך לצופף ולתת מענה ליחידות דיור חדשות אבל האם פי שלוש זה המספר הנכון לכל מקום?“

זילברדיק מציג השוואה שערכו בין פינוי בינוי מלא לבין המתווה המשולב מבחינת יחידות הדיור, הם הראו שמבחינת התוצר הסופי של יחידות הדיור לא מדובר בהבדל דרמטי, אבל ההשפעה שלו על המרחב תהיה דרמטית. “עשינו בדיקות כלכליות כלליות והגענו למסקנה שהמכפיל לפינוי בינוי כאן בגדול הוא 1:3 (על כל יחידה שהורסים צריכים להחזיר אחת חדשה ועוד שתיים שמממנות אותה עבור היזם), כאשר מבחינת שיפוץ בגדול על כל יחידת דיור שמשפצים (כולל הטיפול בשטחים משותפים, מערכות וכדומה) נדרש להחזיר פחות מיחידת דיור אחת. בעצם מכפיל של 1:2. במודל הראשון מה שקורה זה שאנחנו ממקסמים את הזכויות של תכנית המתאר אבל אחר כך נאלצים לכל מיני אלתורים מבחינת שטחי ציבור, מתחילים לחרוג לגובה ועוד. לעומת זאת במתווה המשולב, המוצע על ידנו, חלק מהבניינים לא נהרסים אלא מעובים ותוספת הזכויות שנובעת מהשיפוץ עוברת לחלק של הפרויקטים שעובר פינוי בינוי. הפעולה הזאת מאפשרת לנו גמישות שמתורגמת בהתאם לתכנון צפוף פחות. מרווח הגמישות שנוצר מאפשר מתן שטחי ציבור ראויים לפרויקט ותוצאה תכנונית טובה יותר. אם משליכים את זה על כל המרחב אין ספק שתדרשנה פה עוד הרבה יחידות דיור, אבל רואים איזושהי התמתנות מסוימת שבמסגרתה אנחנו מצליחים לחדש בניינים שלא היה להם אופק, במחיר ציבורי הרבה יותר סביר.“

חיג’אזי מוסיפה יתרון משמעותי לבחירה במודל של עיבוי ומתווה משולב והוא היכולת לאפשר לאנשים מרמה סוציו אקונומית נמוכה להישאר בשכונה. “ברגע שאתה שומר על חלק מהמרקם אתה לא הופך את כל הבניה החדשה לבניה יקרה, אפילו בנייה של 10 קומות בבניה חדשה מייקר את התחזוקה. לעומת זאת בניין שמקבל שדרוג, מעלית וחיזוק  עדיין יכול לשמש אוכלוסייה שהיא במצב סוציו אקונומי קצת יותר נמוך. אז יש פה חשיבות לנושא של הג’נטריפיקציה.”

דוגמה של המתווה המשולב במרחב התערבות אחד

הם מציגים תכנית שקודמה עם עזרה וביצרון ביוזמת הועדה המקומית וכבר אושרה להפקדה ברחוב מעפילי אגוז שממחישה היטב את המתווה. מדובר בשני בניינים (ראה איור) בניין אחד על דרך הטייסים ובניין אחד על מעפילי אגוז. הבניין הצפוני שיושב על דופן השכונה סמוך לכביש הטייסים ייהרס ויבנה מחדש ואילו הבניין הדרומי שנמצא בפנים השכונה יעבור עיבוי ללא תוספת קומות. זכויות הבנייה שלו יעברו לבניין הגבוה הסמוך לדרך הטייסים והיזם שיקבל תוספת של עשר דירות בטייסים (במקום 30 דירות יקבל 40 דירות) ישפץ את הבניין הנמוך כך שאין תוספת ענקית של יחידות דיור. כך נשמר המרקם המתון כלפי פנים השכונה והמרחב הציבורי ישתפר פלאים ויתפנה לשימושים נוספים כי בקומת הקרקע של הבניין שעובר פינוי בינוי יהיו גם שימושים ציבוריים. בנוסף התכנית שומרת על העצים היפים והוותיקים שיש במגרש.

זילברדיק: “נבחנו כאן מספר חלופות שונות על ידינו ועל ידי עזרה וביצרון, הניסיונות של פינוי בינוי פשוט לא עבדו. זה דרש לשנות את המיקום של הבניינים של מבני הציבור, בנוסף לדחיקת אוכלוסייה, בלי יכולת להגדיל את מאזן שטחי הציבור ופגיעה משמעותית בשצ”פ ובעצים הוותיקים. המתווה שלנו מציע משהו לא גרנדיוזי וצנוע: אמרנו שכל אחד נישאר במקומו, את המגרש החום על פי תכנית צ’ למבני ומוסדות ציבור ניתן להגדיל משמעותית את הבינוי, אנחנו מגדילים את המגרש וממנו גם זכויות הבניה העתידיות כשהעירייה תחליט לממש את הבניין הזה. הכלכליות פתאום השתפרה פלאים וכמות יחידות הדיור שאנחנו מוסיפים כאן היא סבירה ועדיין מאפשרת התחדשות. גם הייתה יכולת להוסיף בקומת הקרקע שטח ציבורי בנוי עבור גני הילדים ועוד לאפשר להם חצרות, נוסף על המגרש הציבורי שגדל. שלא נדבר על שיפור במערך השבילים, ושמירה על העצים. “

גם התושבים צריכים לשנות דיסקט

הבהלה לפינוי בינוי יצרה בקרב תושבים את התפיסה של מיקסום הנכס שלהם והפיכתו לעסקה כלכלית, לכן לרוב תושבים רוצים דירה חדשה או הגדלה משמעותית שלה בתמ”א 38 ומתנגדים לפתרונות של עיבוי בינוי. זאת תוך תשלום מחיר כבד לא פעם במרחב הציבורי והבין-בנייני שנהפך לצפוף ועמוס.

הדס: כיצד התושבים מגיבים לרעיון של עיבוי?

זילברדיק: יש פה נקודה חשובה אולי החשובה ביותר והיא שהתושבים צריכים להבין שהאלטרנטיבות הן לא סבירות ולמעשה לא קיימות. האלטרנטיבה של הריסה של כל הבניינים ובניה מחדש מייצרת אך ורק דברים רעים: יותר תושבים, יותר צפיפות, פחות עצים, פחות חלחול, הרס ומחיקה של המרקם הקיים, את לא תכירי אותו אחרי”.

חיג’אזי מתייחסת לפרויקט בנווה שרת שהיה בין הפרויקטים הראשונים של פינוי בינוי, “תכנית בת אל שמחקה את המרקם הקיים ויצרה בינוי טוב, אפשר להתווכח מה טוב ומה לא טוב. אבל שם גילו את הג’נטריפקיציה של כל התושבים, עלו משם לא מעט תובנות ובשביל זה אנחנו פה מחפשים מודלים אחרים. אולי בהתחלה התושבים ירגישו שמישהו פוגע בהם אבל אני מקווה שהם יבינו שזה הרבה יותר טוב להם. אני מייצרת לך פוטנציאל להתחדשות, לא יהיו מעלייך תושבים ותקבל נכס בבניין שיהפוך להיות בוטיק דווקא משום שהוא נמוך“.

חשיבותו של המתווה הזה הוא בהיותו סנונית ראשונה בחשיבה מחוץ לקופסה של התכנון הישראלי. המודל של פינוי בינוי הוא התשובה האוטומטית בהרבה מקרים של התחדשות עירונית. פרויקט זה הצליח לייצר את מה שמכונה בספר שכונה מדינה “המארג”, מתווה תכנוני-רעיוני מרחבי גמיש המציע עקרונות לחידוש המרחב תוך התייחסות לכלל החיים בו.

התכנית האסטרטגית לאשכול הנגב המערבי מציעה חזון ומפת דרכים לפיתוח סדר יום כלכלי אזורי ברוח “האזוריות החדשה”, על בסיס זיהוי חמישה מנועי צמיחה ייחודיים הקשורים בכלכלות הלאומית והגלובלית. האם בכוחה של התכנית לקדם צמיחה באזור פריפריאלי זה, הסובל מקשיים במשיכת השקעות, הון אנושי וחוסרים בתשתיות?

בשנים האחרונות, נמצאת פרדיגמת “האזוריות החדשה”¹ בלב העניין האקדמי והמקצועי. חוקרים קוראים להפיכת האזור למושא המחקר על פני העיר, ומדינות ואזורים ברחבי העולם מאמצים מדיניות פיתוח ברוח זו, המבוססת על ראייה תכנונית אזורית כוללת שמהותה קידום שיתופי פעולה בין הערים והיישובים באזור סביב בנייה מחדש של הכלכלה האזורית וחיבורה לכלכלה הגלובלית, מתוך תפיסה כי המהלך יוביל לצמיחה אזורית ולאומית. ביחס לאזורים פריפריאליים הסובלים מקשיים מבניים, הפרדיגמה המכלילה, הרב תחומית שמתייחסת לפוטנציאל האזורי הייחודי, מהווה הזדמנות לצמצום פערים כלכליים ופערי פיתוח מול אזורים עירוניים מרכזיים ולקידום סביבות חיים טובות יותר ורווחה לתושבים.

ממשלת ישראל מקדמת אף היא מדיניות מסוג זה דרך מיזם “אשכולות משרד הפנים”, צורה של אגד רשויות שהחלה את דרכה כיוזמה וולונטרית סביב נושאי התייעלות כלכלית ותפעולית ועברה מיסוד. כיום פועלים בישראל עשרה אשכולות הכוללים 109 רשויות, חלקן הארי פריפריאליות.² אשכול רשויות הנגב המערבי, מאגד עשר רשויות פריפריאליות בהרכב מגוון. כחלק מפעילות האשכול, פותחה בשנת 2018 תכנית אסטרטגית-אזורית ‘קפיצת מדרגה חברתית-כלכלית בנגב המערבי’ על ידי קבוצת ראות,³ המציעה חזון ואסטרטגיה לפיתוח אזורי על בסיס זיהוי הנכסים הייחודיים הקיימים של הנגב המערבי, והיא מקודמת בימים אלו.

האם בכוחה של התכנית לקדם סדר יום אזורי ברוח “האזוריות החדשה” בנגב המערבי, אזור פריפריאלי הסובל מקשיים מבניים של מחסור בהון אנושי, תשתיות, ידע וטכנולוגיות ומקושי במשיכת השקעות? רשימה זו תסקור בקצרה את התכנית ותציג את אופן קידומה של “האזוריות החדשה” באזורים פריפריאליים אחרים בעולם.

התכנית האסטרטגית לאשכול הנגב המערבי ואופן קידומה

אשכול רשויות נגב מערבי הוקם בשנת 2013 כחלק מפרויקט ‘אשכולות משרד הפנים’⁴ ונרשם כחברה בע”מ ברשות התאגידים בשנת 2016. הוא מהווה איגוד ערים בבעלותן של עשר רשויות בנגב המערבי: אופקים, מ.א. אשכול, מ.א. בני שמעון, מ.מ. לקייה, מ.א. מרחבים, נתיבות, רהט, מ.א. שדות נגב, שדרות ומ.א. שער הנגב. הרכב האשכול מגוון – ערים מתפתחות לצד מועצות אזוריות ויישובים כפריים, וקהילות בדואיות, יהודיות דתיות וחילוניות, קהילות שיתופיות ועוד. הדירוג הסוציו-אקונומי הממוצע של יישובי האשכול הוא 3.5, ובסך הכל מתגוררים בו כ-240,000 תושבים. פעילות האשכול, מכוונת לאיתור והתנעת מיזמים אזוריים המהווים מנועי צמיחה ומחוללי שינוי לשיפור באיכות ורמת החיים של תושביו. הרשויות בוחרות אם לקחת חלק במיזמים של האשכול.⁵

תכנית אסטרטגית ‘קפיצת מדרגה חברתית-כלכלית בנגב המערבי’ משנת 2018, פותחה במימון פילנתרופי של קרן נס,⁶ שחיברה בין מרכז ‘קפיצת מדרגה’ של קבוצת ראות לאשכול רשויות נגב מערבי. הכנתה מהווה שלב ראשון בתהליך של שלושה שלבים שלביצועם מוקצבות עשר שנים – 1. עיצוב חזון ואסטרטגיה, 2. רתימת שלל הכוחות באזור למימוש חזון קפיצת המדרגה וליישום האסטרטגיה, 3. צמיחה כלכלית וחברתית לצד הגירה חיובית לאזור.

ליבה של התכנית, הגדרת חמישה “מנועי צמיחה” ופיתוח אסטרטגיה ליצירת אשכולות כלכליים-חברתיים סביבם.⁷ מהלך זה מעוגן בנקודת מוצא הגורסת כי בעידן הגלובלי העכשווי, ייחודיות אזורית מהווה יתרון יחסי שיש למצותו דרך זיהוי ופיתוח הנכסים הייחודיים של האזור⁸ וחיבורם למגמות בשוק העולמי – הנשען על כלכלת ידע, משום שהכלכלה הגלובלית מהווה זירת תחרות בין אזורים, והכלכלות האזוריות ממצבות עצמן כמנועי צמיחה לאומיים.⁹ ההנחה היא, שמינוף מיטבי של הנכסים הללו מחייב פיתוח אשכול כלכלי-חברתי סביבם (Cluster development),¹⁰ ובנוסף, מחייב חדשנות אזורית. החדשנות שמהותה פיתוח מוצרים או ידע חדש או משופר, מאפשרת לחבר בין הנכס הייחודי למגמה הגלובלית ולקדם צמיחה כלכלית.

מנועי הצמיחה שזוהו ועיקרי ההמלצות להלן –

אשכול הרשויות מוגדר כבעל התפקיד המרכזי ביישום האסטרטגיה, עליו מוטלת רתימת בעלי העניין – המגזר הציבורי המקומי והלאומי, המגזר העסקי והמוסדות האזרחיים והקהילתיים אל החזון האזורי והתנעת תהליכי יצירת האשכולות סביב מנועי הצמיחה. למטרה זו הוחלט לאייש תפקיד ‘רכז אסטרטגי’ ולהקים את ‘אגף תכנון אסטרטגי ופיתוח כלכלי’ באשכול שיהא אמון על יישום התכנית, הצגתה בפני בעלי העניין ומשרדי הממשלה, יפעל ליצור חיבור בין תכניות פעולה של יישובים ומוסדות עוגן באזור למימוש תפקידם על פי החזון האזורי ויקדם משיכת השקעות ציבוריות ופרטיות לאזור.

כיום מקודמת התכנית סביב קידום וניהול כלכלי של חמשת מנועי הצמיחה. אין עדיפות למנוע צמיחה אחד על משנהו, אלא הם מקודמים סימולטנית ועל בסיס הזדמנויות למשיכת השקעות ממשלתיות או פרטיות.”המטרה שלנו היא לייצר אימפקט באזור, בין אם הוא גלובלי או לאומי”, מסביר יובל סתיו ראש האגף האמון על קידום התכנית.¹¹ פיתוח תחום האגרוטק, מובל ומקודם כיום בנפרד על ידי רשויות העוטף באמצעות תכנית אסטרטגית ייעודית.¹²

קידום “אזוריות חדשה” באזורים פריפריאליים-כפריים בעולם

אזורים פריפריאליים ברחבי העולם נתפסים כמי שיכולים להרוויח מהפרדיגמה האזורית החדשה שהינה רב-ממדית, רב-תחומית ומכלילה ומשום כך פותחת מגוון אפשרויות פיתוח עבורם. ביטוי לכך ניתן למצוא במדיניות האזורית שהתווה האיחוד האירופאי, הגורסת כי כל אזור ברחבי היבשת הינו בעל פוטנציאל לצמיחה כלכלית, פיתוח ורווחה אם ישכיל למנף ענפי מפתח יצרניים אשר הינם ייחודיים לו.¹³

אולם הדרך למימוש פוטנציאל זה מאתגרת במיוחד משום שהאזורים הפריפריאליים סובלים מקשיים מבניים – משאבים כלכליים דלים וקושי במשיכת השקעות, כוח אדם מצומצם (ואף הגירה שלילית), חוסר אטרקטיביות יחסי למגורים ועסקים, ידע מקצועי מוגבל ותשתית עסקית לא מפותחת, ונגישות מצומצמת לטכנולוגיות. כל אלו מתרגמים להגבלת החדשנות, לקושי בניצול משאבים קיימים, בעיצוב וביישום אסטרטגיות “חכמות”,¹⁴ אם כן, נשאלת השאלה כיצד יש באמצעותם של אזורי הפריפריה להתחבר לסדר יום זה ולפעול לאורו? פיתוחם של אזורים פריפריאליים ברוח “האזוריות החדשה”, הינו צעיר וקיים פער מחקרי בהבנת האזורים הללו.

כיום, מתגבשת הכרה בייחודיותם של האזורים הפריפריאליים ובצורך בניסוח סוגי מדיניות מותאמים עבורם לפי “כושר הנשיאה” של האזור הפריפריאלי, השונה מזה של האזור המרכזי.¹⁵ היעד המרכזי של מדיניות פיתוח מסוג זה, הינו בנייה מחדש של הכלכלה והתמחות חכמה סביב ענף ליבה מרכזי, ייצור ידע וייחודיות.  לשם כך, נדרשת תחילה הערכת רמת הפיתוח הקיימת לצד הערכת הפוטנציאל האזורי לפיתוח כלכלת ידע, תוך עירוב כלל גורמי ”הסליל המשולש”¹⁶ וגופים נוספים בעלי זיקה לאזור, בייחוד נציגי הקהילה האזורית שפועלם נמצא הכרחי לקידום פרדיגמת הפיתוח החדשה. בשלב הבא, נדרשת הגדרת סדרי עדיפויות ברורים תואמי פוטנציאל אזורי. בשל חוסר בכוח אדם וניסיון, וקושי לכייל את כלל נציגי הסליל המשולש יחד סביב מטרות משותפות, נדרשות גישות פשוטות. בארה”ב מיושמת גישה “מלמטה למעלה” של התכיילות סביב צורך אזורי כלשהו, ודרכו יצירת שינויים מבניים בכלכלה. באירופה מיושמת גישה הפוכה, “מלמעלה למטה”, פיתוח אסטרטגיה אזורית נעשה על בסיס מדיניות-העל של האיחוד האירופאי בנושא פיתוח חכם של אזורים.

פיתוחם של שני אזורים פריפריאליים-כפריים ברוח “האזוריות החדשה” באוסטריה, נחקר והוכיח שניתן לפצות על היעדר פעילות “חכמה”, משאבים וניסיון מוגבלים. אסטרטגיית פיתוחם התבססה על הובלת המגזר העסקי תוך התמקדות בשווקי נישה. אזורים אלו הפכו תחרותיים מאוד בשוק הגלובלי ומאופיינים באינטנסיביות של ייצוא, על אף השקעה צנועה במיוחד במחקר ופיתוח. נמצא כי הפיצוי על בסיס הידע יכול להתרחש בזכות שיתוף פעולה הדוק בין המגזר העסקי למוסדות חינוכיים בדרג השני והשלישי, למידה מעשייה (Learning-by-doing), העסקת עובדים מיומנים ומלומדים ובניית רשתות שיווק ותדמית כלפי חוץ ופנים.¹⁷

פוטנציאל לקידום “אזוריות חדשה” בנגב המערבי

קידום “אזוריות חדשה” באזורים פריפריאליים-כפריים נמצא בראשית דרכו בעולם. עם זאת, בחיבורם של האזורים הפריפריאליים לסדר היום הגלובלי גלומה הזדמנות לצמיחה ואכן רבים מהם מגבשים כיום תכניות ברוח זו, בין היתר מתוך הכרה שאם לא יעשו כן יוותרו מאחור בתת פיתוח, בהגירה שלילית ובנחיתות מול הערים המרכזיות. יצירת האזור מהווה פרויקט פוליטי מורכב המצריך חשיבה מחדש על יחסי הכוח במרחב, אך למרות הקשיים ביצירת התאגדות אזורית ניתן לצבור באמצעותה כוח מול הממשל המרכזי, לאגם משאבים, לתכלל ולייעל תהליכים ולפתח בצורה ברת-קיימא.

התכנית עבור אזור הנגב המערבי מתחברת לסדר יום זה תוך שימוש חדשני יחסית בישראל בכלי של תכנון אסטרטגי גמיש וארוך טווח. היא מזהה “מנועים” כלכליים ייחודיים לאזור שהם בעלי פוטנציאל פיתוח. עם זאת, עולות מספר שאלות לגבי התכנית:

1. התמקדות בהיבטים כלכליים על פני היבטים מרחביים-סטטוטוריים, חברתיים וסביבתיים. בייחוד חסרה הבנה של תשתיות ומסופי תחבורה המוכרים כממלאים תפקיד משמעותי בצמיחה אזורית,¹⁸ ושל מוקדים ועוגנים פיזיים נוספים המשרתים את האשכולות באופן ישיר ובאופן עקיף.¹⁹ מדיניות טיפול בנושאי סביבה וקיימות, ובנושאים חברתיים של פערים בתוך האזור בין עיירות הפיתוח, לעיירות הבדואיות ולמגזר הכפרי, כמעט ואינם משולבים בה על אף שמדיניות פיתוח ברוח “האזוריות החדשה” שמה דגש על איזון בין פיתוח כלכלי, שיוויון חברתי ושמירה על הסביבה.²⁰
2. ביזור ההשקעות במגוון ענפי פעילות ללא תעדוף ברור. אזורים דומים שנחקרו בעולם צמחו סביב ענף “ליבה” מרכזי אחד המחובר לכלכלת הידע הגלובלית, ואילו התכנית מציעה פיתוח מבוזר של חמישה ענפים שאחד מהם גלובלי (אגרו-טק) והיתר נשענים על כלכלה מקומית, ללא תיעדוף, היררכיה או הצעות לשיתופי פעולה בין-ענפיים. היא אינה כוללת הצעות להתמודדות עם מגבלות כוח אדם, ידע ומשאבים. חסרה התייחסות לשיתופי פעולה עם אזורים אחרים לדוגמא הנגב המערבי, הגליל המזרחי או העיר באר שבע. נושאים אלו מעלים שאלות נוכח “כושר הנשיאה” המוגבל של הנגב המערבי.
3. הזירה הארצית. הצלחת האזור, קשורה לא רק בגורמים “פנימיים” אלא גם ברמת המדינה. יש צורך בתכלול ארצי של מגמות הפיתוח האזוריות בישראל למניעת מצב של “קניבליזם” ותחרות פוגענית בין אזורים ובתמיכה כלכלית, תשתיתית ורגולטורית ממוקדת. יצירת פלטפורמת על לשיתוף פעולה ולמידה בין אזורים כמו הנגב המערבי ליוזמות אזוריות מקבילות בשלבים מתקדמים יותר שצברו ידע מניסיון, לדוגמא עם אזור הגליל המזרחי,²¹ הכרחית.

פיצול בין פיתוח טריטוריאלי לפיתוח טכנולוגי כהזדמנות ל”אזוריות חדשה”

לסיכום, “האזוריות החדשה” מגלמת הזדמנות משמעותית עבור הנגב המערבי. מניתוח התכנית עולה המשך המסורת הישראלית של קידום “אזוריות של רווחה” באמצעות תכנון והשקעות הון ממשלתיים לפיצוי על מוגבלות טריטוריאלית. מאידך, השימוש בכלי התכנון האסטרטגי הגמיש, המכיר במרכיב אי הודאות,²² והראייה המקיפה המייצרת מסגרת לסדר יום אזורי (אף שישנה התמקדות באסטרטגיה כלכלית על פני נושאים מרחביים, חברתיים וסביבתיים) הינם חדשניים ועשויים לחולל שינוי.

ניתן להעריך כי קידום “אזוריות חדשה” בנגב המערבי, על ידי חיבור האזור לכלכלת הידע העולמית באמצעות פיתוח תחום האגרוטק – מהלך המובל כיום באופן ממוקד על ידי רשויות העוטף דרך תכנית נפרדת,²³ ייתמך ויושלם על ידי תכנית זו המחזקת את האזור בזכות פיתוח ענפי הכלכלה האזוריים והמעטפת סביבם – יצירת פורום שחקנים אזוריים, משיכת אוכלוסייה, פיתוח תשתיות, תיירות ועוד. ה”פיצול” בין מהלכי הפיתוח הטריטוריאלי “מלמעלה למטה” והפיתוח הטכנולוגי “מלמטה למעלה”, עשוי להיות חיובי ומאפשר עבור המגזר העסקי וגלומה בו הזדמנות משמעותית לצמיחת האזור.

אולם, ישנה חשיבות להבנת מוקדי הפעילות והתעדוף של האגרוטק בזירה הארצית – כיום מתפתח קלאסטר משמעותי בגליל המזרחי, מה היחס של הנגב המערבי אליו ולאזורים אחרים המקדמים אגרוטק, לדוגמא הערבה? האם הם משלימים או עצמאיים?²⁴ קלאסטר כלכלי משמעותי יכול לצמוח על בסיס של שיתוף פעולה ולא על בסיס התבדלות. במדינת ישראל הקטנה, כל אזורי הפודטק והאגרוטק, יכולים להיות מוגדרים כקלאסטר אחד שיש בו תתי אזורים בעוצמות שונות. אז ירוויחו מהידע המצטבר ויתפתח אקוסיסטם, כל זאת, כמובן, אם ישכילו לשתף פעולה.

הפארק האקולוגי בהוד השרון מצליח לשלב בין מטרות אקולוגיות, מרחב ציבורי איכותי, יצירת טבע עירוני ותרומה לניהול הטיפול במי שפכים. הוא דוגמה לפרויקט מצוין שמתמודד עם אתגר סביבתי ובה בעת מייצר עבור העיר מרחב עירוני מוצלח במיוחד. לכן בחרנו בו לסדרת הרשימות החדשה ‘כוכבים בחוץ’ שותאיר פרויקטים, כוכבים, בישראל.

סדרת רשימות זו נקראת על שמו של ספר השירים, “כוכבים בחוץ”, של נתן אלתרמן. הסדרה מתמקדת בפרויקטים אדריכלים ותכנוניים יוצאי דופן שהשכילו להוסיף למרחב הקיים, מבנה, פיתוח או התערבות תוך התייחסות והבנה מעמיקה למקום והמשתמשים. 

בניתוח של ספר השירים מסביר דן מירון, ש”המילה הרווחת ביותר בספר, אינה אחת מן המלים ה”גדולות” וה”רומנטיות”, אלא דווקא המלה “עוד”. לכאורה זו מלה טכנית-כמותית, אבל בעצם היא מעט המכיל מרובה מאוד.” מהו עוד? אצל אלתרמן, “המילה עוד” מתייחסת לצרור של מובנים ובני-מובנים, שעיקרם הוספת דבר אל דבר (במרחב או במחשבה) או המשכת דבר לאורך זמן – מן העבר אל ההווה (מה שהיה קיים פעם עודו קיים בהווה) וכן מן ההווה אל העתיד (מה שקיים ימשיך להתקיים “עד” מועד-מועדים: “לעד”, “עד עולם” או “עד מוות” או “עד לא עוד”).” 

באדריכלות ובתכנון, העוד הוא הבסיס לכל פעולה. כל פרויקט עוסקת בהוספה. אך השאלה החשובה היא כיצד נעשית ההוספה ומה משמעותה.  סדרת הרשימות בנושא פרויקטים “כוכבים בחוץ” תלווה אותנו השנה, ותאיר פרויקטים, כוכבים, בישראל.

קריאה מהנה,

פרופ’ טלי חתוקה

++

ברשימה הנוכחית, נסקור את הפארק האקולוגי בהוד השרון. הפארק מצליח לשלב בין מטרות אקולוגיות, מרחב ציבורי איכותי, יצירת טבע עירוני ותרומה לניהול הטיפול במי שפכים. הפארק שנפתח רק לפני שנתיים הספיק להפוך למרחב פנאי, ספורט ובילוי אהוב בעיר ואף זכה בפרס העיצוב הישראלי לשנת 2018.  אך מעבר להיותו פארק לרווחת הציבור את תכנונו הובילה תוכנית סביבתית ל שיקום וטיהור מי הירקון והסביבה. הפארק הוא למעשה יישום ישראלי חלוצי של הקמת אגנים ירוקים (Constructed Wetlands) – מעין ביצות מלאכותיות המשתמשות בתהליכים טבעיים של צמחים שונים לטיפול וטיהור של מים. ¹

הרעיון של אגנים ירוקים למעשה משנה את התפיסה של טיפול במי שפכים והופך משבר להזדמנות. כך מים שהיו בשימוש מטופלים ומושבים ליצירת מרחב של פנאי ונופש. ואכן חיימון בלומנפלד, מנהל הפארק, כינה את האגן הירוק בהוד השרון “מאסון לחזון, ושיקום הירקון.”

את הסיפור של הקמת הפארק מתחיל בלומנפלד באסון המכביה שהתרחש ב-1997, בו נפגעו ספורטאים ממימיו המזוהמים של הירקון. אירוע זה גרם לשינוי בתפיסה, והבנה שלא ניתן להזרים שפכים לירקון ולסביבתו ללא חשבון. כמו כן, לאחר שבשנות ה-90 חל שינוי במדיניות הטיפול בשפכים, ובעזרתם הרבה של יהודי אוסטרליה שהשקיעו כ-15 מיליון דולר בהקמת הפארק. אך לאחר שהושג המימון  נדרש היה למצוא שטח להקמת הפארק. הצעות נשלחו לכמה מועצות עירוניות אשר סירבו להקמת אגן ירוק בשטחן. לבסוף, עיריית הוד השרון הסכימה להקים בשטחה את האגן הירוק, תוך השימוש בו כמרחב טבע עירוני לרווחת תושבי העיר.

טיהור מים ושיקום אקולוגי

מהיכן המים מגיעים לפארק? ולירקון? נושא טיהור המים מתחיל במכון לטיהור שפכים הוד השרון שהוקם בשנת 1996 ומטפל בשפכים המגיעים מהוד השרון ומכפר סבא. המים במכון עוברים מספר שלבי טיהור וסינון על מנת שיהיה ניתן לבצע בהם שימוש חוזר. שלבי הטיהור והסינון מתחילים בכך שמסננים מן המים את המוצקים הכבדים שבהם כגון מגבונים (תמונה 1), אל מוצקים קלים יותר ויותר (ביניהם גם חול). לאחר מכן השפכים עוברים מספר פעמים לאגנים שונים (תמונה 2) במטרה לסנן אותם עוד ועוד. תחילה הם עוברים אל האגנים הראשוניים שבהם השפכים עוברים תהליך שבו החלקיקים שוקעים מטה. לאחר מכן הם עוברים תהליך עיכול אנאירובי, תהליך היוצר מתאן. המתאן הנוצר משמש לייצור חשמל המשמש את המט”ש ובכך יוצרים אנרגיה מתחדשת בתהליך טיהור השפכים.

לאחר מכן השפכים עוברים לאגני חמצון שבהם נפטרים באמצעות פירוק כימי וביולוגי מחומרים מסיסים שונים. לבסוף השפכים עוברים לאגנים שניוניים, לתהליך סינון שלישוני ואז לחיטוי באמצעות קרינת UV. לאחר כל תהליכי הטיהור והסינון הללו ניתן להשתמש במים בשימוש חוזר. כ-20% מהמים לערך מועברים לחקלאות והיתר מועבר למוקדים שונים. חקלאי אגודת כפר מלל הינם צרכן ישיר של מט”ש כפר סבא הוד השרון. חלק מיתרת המים מגיעים לפארק האקולוגי בהוד השרון, כ- 16 קוב מים מגיעים לפארק מדי יום מהמט”ש. סך הכל כ-12 מיליון קוב מים מטוהרים מועברים מהמט”ש לירקון מדי שנה.

מרכיבי הפארק האקולוגי

כאמור, בפארק בשטח של 40 דונם שאליו מוזרמים בספיקה יומית כ- 20,000 קוב שהם תוצרים של סינון שלישוני ממט”ש כפר-סבא הוד השרון. בפארק האקולוגי המים עוברים תהליכי טיהור וסינון נוספים מטיהור ברמה הרביעית עד לטיהור ברמה השביעית, אשר בסופם חלק מהמים מועברים לנחל הדר ולנחל הירקון.

מרכיבי הפארק הם:

1. מתקן טיהור ברמה רביעית וחמישית  wet land – ממט”ש כפר סבא הוד השרון, מגיעים המים בצינור תת קרקעי באורך-5 ק”מ אל המשאבות  ובלחץ מובלים המים לבריכות שלושת האגנים הירוקים, אשר הוקמו בשיתוף רשות נחל הירקון ומשתרעות על שטח של 40 דונם. המים המגיעים ממכון הטיהור עוברים בהם הליכי שדרוג ביולוגיים ע”י צמחים ייחודים. אלו ברכות בטון מלאות במצעים –אגרינטים לסינון וניפוי (כמו: חצץ, אבני בזלת ועוד) ומעליהם שכבה דקה של מים וצמחיה. באגנים יש 50 מזרקות שמעלות את המים והם נפגשים עם החמצן שבאוויר ועוברים תהליך של חימצון התורם לטיהורם (wet land). התופעה העומדת בבסיסה היא יכולתם של צמחי המים, הגדלים בסביבה רוויה, להעביר חמצן אל מערכת השורשים, ולהפריש גם חומרים אחרים, שיחד, יוצרים בית גידול אופטימלי למיקרואורגניזמים המסוגלים לפרק ולצרוך מזהמים שונים. ספיקת המתקן הוא 20,000 קוב מים ליממה. מבריכות אלו מופנים המים המטוהרים לשני אפיקים. האחד 14,000 קוב לנחל קנה וממנו לנחל הירקון כמים מטוהרים ברמה גבוהה שתורמים לשיקום נחל הירקון. השני כ- 6,000 קוב ביממה לאגם בפארק הוד השרון.

• אגם אקולוגי לטיהור מים ברמה שישית ושביעית – האגם האקולוגי, שבמרכז הפארק, שטחו 20 דונם, בו זורמים מים מושבים, לאחר שעוברים טיפול רביעי וחמישי בשלושת האגנים הירוקים  ופועלים כמוקד טיהור מים ולמידה סביבתית. באגם, המים מטוהרים טיהור שישי ושביעי על ידי מגע עם האוויר, צמחי מים, חצץ ועשרות אלפי דגים. הדגים המצויים באגם הם: אמנונים (מושטים), קרפיונים ומעט שְׂפַמְנוּנִים. חלק מהטיהור סופח כימיקלים כמו שרידי תרופות כגון אנטיביוטיקה.

• מכלול הפארק המבוסס על המים המושבים- ספיקת האגם המטוהרת ברמה שישית ושביעית מועברת לראשית נחל הדר וזורמת דרכו לאורך 1.5 ק”מ בסידרה של 33 מפלונים לאורך הפארק עד שנשפכת לירקון. מכלול הפארק הוא בשטח של 250 דונם ואמור לגדול עד לשטח של 1400 דונם. צמחים הטבעיים שנשתלו בפארק, הם צמחים שגדלו לאורך שנים באגן עמק הירקון וכוללים למעלה מ- 150,000 זרעים וייחורים שנאספו במשך שנה שלמה ממשתלות פרטיות ברחבי הארץ ומגנים בוטניים באוניברסיטאות תל-אביב וירושלים. כל שנאסף, הונבט במשתלה והועבר לשתילה בפארק, לצד למעלה מ- 200 עצים בוגרים ושני עצי זית בני 1000 שנה, שנתרמו על ידי קק”ל ונשתלו במתחם. הפארק מעבר לתפקידו בטיהור מי שפכים מהווה מרכז ספורט ונופש של תושבי הסביבה ומעבר לה. סביבת הפארק הופכת להיות אבן שואבת למיזמי נדלן, כגון שילוב אזור תעשיית ההיי טק של הוד השרון והנגשתו לפארק. כמו כן פרויקט מגורים עתידיים ייהנו מקרבה לפארק ולפונקציות שהוא מממש.

• שיקום מזבלה ישנה והפיכתה כחלק מהפארק – כתוצאה מחקיקה בתחילת שנות התשעים נסגרה מזבלת הוד השרון שאליה הופנתה האשפה. המזבלה נותרה כ”הר זבל” נישא מעל סביבתו. כחלק מהפארק האקולוגי נעשה שיקום “הר הזבל”. השיקום מתבצע על ידי: א. אטימת ההר למניעת דליפת גז המתאן מההר כתוצאה מתהליכים אן-אירוביים של פירוק האשפה בסביבת נטולת חמצן. ב. הנגשת ההר כחלק משילוב הפארק למען פעילו סביבתית מקיימת. לצורך כך נסללה דרך למעלה ההר המאפשרת תצפית נוחה ונגישה. ג. בהמשך מתוכננת נטיעת צמחיה כגון עצים על מורדות ההר ושילובו בנוף ובפארק.

דוגמה מוצלחת לסנרגיה סביבתית וחברתית

השילוב בין התמודדות עם אתגרים סביבתיים  בדרכי טיפול אקולוגיות שמנצלות את משאבי הטבע לשימושים נוספים הם כיוון מחשבה הכרחי בעידן של משבר האקלים והצורך לייעל את ניצול המשאבים. בנוסף הפארק האקולוגי מצליח לענות על מטרות רבות: חברתיות, חינוכיות, סביבתיות, הוא מספק מרחב של ספורט, פנאי, מפגש, חיבור לסביבה ושמירה עליה.  עיריית הוד השרון עשתה בחוכמה כאשר נעתרה להקים את המרכז הזה בשטחה, הרשויות השכנות ודאי מבינות את זה היום ובתקווה יאמצו גישה דומה לטיפול בתשתיות, שמירה וטיפול בטבע עירוני.

יתירה מזו, זה הכיוון העתידי של פיתוח שטחים פתוחים בישראל. מיחד הצורך במרחבים פתוחים מוצלים הנותנים מענה לחיי היום יום ומאידך האקלים הישראלי המגוון, הבצורות והצורך בניהול מים מושכל. התפלה היתה צעד חכם בתחום התשתיות והאנרגיה, שמסייע רבות לקיימות של החברה בישראל. פארקים אקולוגיים יהיה צעד חכם בתחום התכנון, וטוב יהיה אם מנהל התכנון יאמץ את המודל של הפארק כמודל לכלל העיריות בישראל.  

הזוכים בתחרות של משרד השיכון לתכנון מרכז העיר ירוחם, על ההצעה הזוכה והחדשנות הגלומה בה. הם מציעים קוד בינוי ש”הוא עקרוני, הוא מתקיים על כל הרקמה האורבנית, ולמעשה אין לנו מושג איך העתיד יראה מלבד סט הערכים המרחביים”. ראיון עם אחד האדריכלים שזכה בתחרות

באוקטובר האחרון הוציא משרד השיכון תחרות לתכנון מתחם בורנשטיין בירוחם, לאחרונה התפרסמו שמות הזוכים במקום הראשון, אדר’ שמעון מאיר ואדר’ אריאל שרעבי. רחוב בורנשטיין הוא הרחוב הראשי החוצה את ירוחם ממזרח-למערב, ובמהותה ניתן לראות בתחרות כתחרות לתכנון מרכז העיר. כיוון שירוחם איננה עיירה גדולה במיוחד, עבור הזוכים מרחב ההתייחסות למעשה כלל את כל העיר הוותיקה ועד לממשקים אל השכונות החדשות. התחרות היא המשך לרעיונות שפרסמנו של אריאל שרעבי בנוגע לרגולציה. הרשימה עוסקת בגלגול הרעיוני של הנושא לפרקטיקה.

לאחרונה זכיתם בתחרות בירוחם. האם תוכל לספר במה עסקה התחרות ומה אתם הצעתם?

ברקע התכנון העירוני בירוחם עולות שאלות כמו, איך עושים התחדשות עירונית? מהו מרכז עיר? ואיך מתייחסים למושג “פריפריה”? הבעייתיות במצב הקיים לדעתי היא באופן פרדוקסלי תוצאה של תכנון, תכנון מקרו (מיקום היישוב, המיושבים, תחבורה, ותעסוקה הנסמכת על מס’ מפעלי תעשייה בלבד), אבל גם ברמת המיקרו, תכנון המבוסס על עקרונות תכנון מודרניסטיים, פיזור אובייקטים במרחב וביניהם חלום ירוק. ירוחם שבעה הבטחות שהכזיבו, תכניות המציגות ‘מצב מוצע’ ל’שנת יעד’, ומלוות בהדמיות נוצצות. ובהקשר זה אני רוצה לשבח את משרד הבינוי והשיכון ואת וורד סולומון ממן, האדריכלית הראשית, על כך שהוציאו את התכנון לתחרות, והיו מוכנים לאתגר את האורתודוקסיה התכנונית.

כיצד השיטה שאתם מציעים מאתגרת את שיטת התכנון המודרנית?

עוד ב-2009 נורית אלפסי ויובל פורטוגלי העלו הצעה למבנה חדש למערכת התכנון, במאמר הם מזכירים את הצורך באבחנה בין התכנון המסדיר והתכנון היוזם. ההצעה שהצגנו כמובן עומדת בחוק התכנון והבנייה, ועם זאת, אני מקווה שהיא מכילה משהו מהאבחנה בין שני הצדדים ומייצרת יחסי גומלין ביניהם. מה הכוונה? בבסיס התכנון המוצע עומדת הסטרוקטורה המרחבית החדשה שהצענו. “רשת” פתוחה, המייצרת תנועה קישורית, המשכית, היררכית, מספקת אוריינטציה מרחבית, מגדילה את מספר אפשרויות התנועה (מס’ צמתים) ומזינה את מרכז העיר. מתוך ההבנה שמרכז-עיר אינו עומד בפני עצמו, “אין הבור מתמלא מחולייתו”, לכן מצאנו חשיבות ביצירת יחסי הגומלין בין העירה ומרכזה.

את הסטרוקטורה המרחבית חילקנו לאזורי עצימות בינוי, בדומה לעקרונות Form-Based Code (FBC), עליהם כתבתי ב“רגולציה מוטת בינוי בישראל”, ולכל אזור כזה אנו מציעים “קוד בינוי” – כללי בינוי למרחב התומכים בסוג המרחב הציבורי אליו אנו מעוניינים להגיע בכל “אזור”. זהו הבסיס של “התכנון המסדיר”, הוא עקרוני, הוא מתקיים על כל הרקמה האורבנית, ולמעשה אין לנו מושג איך העתיד יראה מלבד סט הערכים המרחביים, ה-“קוד”, כללי הסדר המרחבי המוצע, המוכוון להשפעות הבינוי על יצירת המרחב הציבורי הרצוי.

הסטרוקטורה המרחבית צופה פני העתיד הרחוק, היא הבסיס לצמיחה אורגנית, מתוך הקיים. היא כמו “פלטפורמה” המאפשרת את צמיחת ה”מקסימום”. אולם, ירוחם אינה תל-אביב, בירוחם הפיתוח לא יקרה באמצעות כוחות השוק בלבד, אם שרטטנו עכשיו קו על נייר לא יגיעו ישר יזמים או תושבים ויפתחו אותו. ובכדי להניע את המהלכים קדימה, נכנס במקביל “התכנון היוזם”. ואולם, היוזמות והמאמצים צריכים להיעשות בשום שכל, באופן בו כל שלב בונה את הבא אחריו, כמו גלגלי שיניים, גלגלים קטנים מייצרים אימפקט ומניעים בסופו של דבר תהליכים גדולים. אם בתכנון המסדיר תכננו את ההיצע, בתכנון יוזם אנו מדברים על “תכנון ביקושים”.

הנושא של תכנון ביקושים בעידן של אי ודאות מעסיק מאוד את מקבלי ההחלטות, מה אתם מציעים?

“סוף מעשה במחשבה תחילה”. תכנון ביקושים מצריך ראייה ארוכת טווח אך מפוקחת, המכירה בכך שזו “מערכת מורכבת”.  אני לא חושב שהגעתי למקום בו אני יכול להורות דרך, ואיני בר-סמכא לכך, אולם בעניין זה אני יכול להיתלות “באילנות גבוהים”, שני המורים הגדולים שלי לתכנון עירוני, אותם אני מעריך מאוד, אדר’ ארי כהן וד”ר חיים פיאלקוף. ראשית אנו נדרשים להבנת המנעד: ספקטרום הביקושים האפשרי בהתאם להצבת “תרחישים” ו”תסריטים” (ב-ס’) אפשריים, מתקבלת מטריצה, ומתוכה נוכל לגזור את “ביקושי המינימום”, סך הביקושים הריאלי שככל הנראה יגיע בלאו הכי, ואת “ביקושי המקסימום” המבטאים את הפוטנציאל האופטימי ביותר, במקרה ו”כל הכוכבים יסתדרו”. התכנון צריך להיות רגיש לכל מנעד האפשרויות בטווח שבין המינימום למקסימום, באופן שתישמר האופציה לצמיחת החזון האופטימי, אך עם זאת, גם בשלבי הביניים המקום יצליח ברמה מסוימת ותהיה בו חיוניות שתייצר מומנטום חיובי.

כדי לשמר את האפקט ולייצר את המאסה הקריטית להנעת המומנטום, עלינו להשתמש ב”שמיכה הקצרה” של הביקושים בתבונה, לא לפזר אותה. יש לרכז מאמצים במרחב מוגדר, אפילו אם מדובר במקטע רחוב קצר באורך “שני בלוקים”. בהצעה שלנו הגדרנו מעגלי השפעה והצענו לרכז את המאמצים למעגל הפנימי הנע בין 2 מוקדים המייצרים ביניהם תנועה: המוקד המסחרי-שלטוני (בו מרוכזים בניין המועצה, שירותים עירוניים מרכזיים, הכיכר המסחרית, והשוק) ומוקד התרבות והפנאי (בו נמצאים הספרייה, היכל התרבות, המתנ”ס והפארק). בירוחם קיימת היום הנהגה עירונית מצוינת, התושבים מעורבים, ופועלים בה כוחות חיוביים רבים. ואולם קיים פרדוקס, ככל שקורים יותר דברים בעיר וקמים מרכזי פעילות חדשים, כך מרכז העיר מאבד חיוניות ומתנוון. בהצעה שלנו אנו קוראים לשנות את כיוון הווקטור, ולהכניס את הכוחות הפועלים פנימה אל תוך תחום הליבה. ברמה האנקדוטלית, אפילו לקחנו את הסמל של ירוחם המכיל חץ הפונה כלפי מעלה והפכנו אותו להיות סמל המורכב מחצים הפונים פנימה. חזרה אל הסיפור המקומי.

בהיבט הסטטוטורי אזור הליבה מובחן כאזור עם בינוי מוצע בעצימות גבוהה ומגוון רחב של שימושים, אולם אין די בכך. אני בספק אם התמריץ הסטטוטורי (הגדלת זכויות הבנייה ואפשרויות השימוש) יוכל להניע תהליכים לבדו, ולכן כאן רצוי שריכוז המאמצים יופיע גם כמדיניות משלימה (במיסוי, ניהול, הקצאות, אירועי תרבות, מיתוג ועוד), וגם ביישום מלווה, בשטח, כבר מעכשיו, כדי להתחיל להניע תהליכים. לא כל ההתערבויות דורשות שינוי סטטוטורי, ולכן, כדי שכשנסיים עם המהלך הסטטוטורי, שככל הנראה יארך מס’ שנים, השטח כבר יהיה מוכן לקבל את השינויים הגדולים יותר, כדאי להתחיל ביישום כבר עכשיו. וייתרה מכך, ייתכן והתובנות שיעלו מהיישום בפועל, יוכלו לתרום בהיזון חוזר גם לתכנון עצמו.

הפרויקטים ליישום נעים מהתערבויות מינוריות, בדומה ל-Place-Making, בדגש על התערבויות הרלוונטיות לצרכים המקומיים, לדוגמה תרומה לנוחות האקלימית ע”י שתילת עצים או פיזור אדניות עצים, מתן במה לאומנים מקומיים, וכדו’. חשוב שאלו יהיו פרויקטים קלים להנעה ובעלי השפעה, גם אם הם פרויקטים זמניים בסך-הכל. על גביהם מגיעה השכבה של התערבויות גדולות יותר, בקטגוריה הזו הצענו את המערך החדש של שלושת-הכיכרות, המספקות צרכים שונים ובעלות אופי שונה, ועם זאת פועלות יחד, בדומה לפורומים ברומא. את הכיכר המסחרית הנוכחית, המוקפת בבינוי, מכיוון שהיא מנותקת מהציר הראשי, הפכנו ל”גן אנדלוסי”, גן גיאומטרי מוצל עם מים מפכפכים במרכזו, במטרה לייצר מיקרו-אקלים נח ומקום שקט בתוך לב העיר, גרסה ירוחמית לחצר של האמריקן-קולוני. גם האופי המסחרי בתוכה יהיה בהתאם. לעומתה, את כיכר העיר אנחנו מציעים בשילוב עם ציר בורנשטיין, במקום הניתוק הנוכחי בין בורנשטיין לכיכר המסחרית, אנו רואים בשילוב “מכפיל כח”. בכיכר הזו נמצא בית המועצה, ובמרכזה Land-Mark, היכול להופיע כמגדל תצפית ממנו ניתן יהיה להקרין וידיאו על קיר בית הקולנוע הישן המרכיב את אחת מדפנות הכיכר, ואולי להשתלב גם בפסטיבל דוק-אביב המתרחש בעיר. הכיכר השלישית מנכיחה על-גביה את מבנה בית-העם המשמש כבר היום כ-“WeWork נשי” ואותה אנו רואים ככיכר המרכזת סביבה פעילות תרבות וידע. החלוקה לכיכרות משנה מאפשרת לשמור על קנ”מ אנושי ואקלימי, כשיחד עם זאת, בין הכיכרות מוצעת מערכת מעברים, המורכבת מהשוק העירוני, רחוב בורנשטיין והבינוי המוצע למבנה הדואר הישן.

גם ברחוב בורנשטיין פעלנו ע”פ אותם העקרונות, ההתערבות אותה הצענו כללה הצבת קונטיינרים לאורך הרחוב בין 2 המוקדים אותם הגדרנו כתחום הליבה, קונטיינרים שיהוו פלטפורמה לעסקים מקומיים. לדוגמה, קיים היום בירוחם פרויקט נהדר שנקרא “המבשלות”, נשים המבשלות ומוכרות מזון תחת המטרייה המוניציפלית, חלקן בקבוצת קרוואנים בקצה היישוב וחלקן בבתים פרטיים הפזורים ברחבי העיר, אנו מציעים לאפשר להן ולעסקים מקומיים אחרים להתמקם בתוך אזור הליבה ולייצר ביחד את האימפקט הנדרש למשוך את התושבים ואת התנועה התיירותית המתגברת בירוחם. השלביות הנבנית נשמרת גם בהתערבות בבורנשטיין, את האלמנטים הקשיחים ברחוב מיקמנו כך שיאפשרו טרנספורמציות עתידיות בחתך הרחוב, לכל מיני אפשרויות, כולל לאפשרויות שאנו לא יודעים להגדיר בזמן הנוכחי. מה שמעניין הוא, שאפילו פרויקט הדגל המוצע לרחוב – הוא פרויקט של Meanwhile Uses (“שימושי בינתיים” בתרגומו של חיים), אך אין קבוע יותר מהזמני.

האם אתה מאמין שמה שהצעתם יכול להיות מוטמע גם במקומות אחרים?

אני חושב שבקרוב נראה בארץ התרחבות של תהליכי “ריפוי עירוני”, לאחר שנות תכנון מודרניסטי שייצרו לנו “מרכזים אזרחיים” מפורקים, או פוסט-מודרניסטי שהוציאו את הכוחות העירוניים אל הקניונים ומרכזי הקניות.  אני מאמין שכיום, גורמים עירוניים, גם כאלו שהם לאו-דווקא מתחום התכנון, מכירים בחשיבות של רחוב עירוני פעיל ומושך כמייצר זהות עירונית, ומגדיר את אופי ה”מקום”. זו אינה שאלה של שטחי ארנונה. “פריפריה” היא הגדרה ביחס אל מרכז חיצוני, ואילו יצירת מרכז עירוני פעיל, היא מנוע היכול לייחד את העיירה, ולאחד את כל הכוחות הפועלים בה כמרכז בפני עצמה, גם אם מוגבל בכמותו. הדבר נכון לכל מקום, אך על אחת כמה וכמה בירוחם.

אמנם פרויקטי Place-Making, הוספת עצים, תמריצים בצורת זכויות וכדו’ אינם חידוש בפני עצמם, ואולם, עלינו עוד ללמוד איך לתכנן את הצירוף שלהם, ודרך ההפעלה האפקטיבית שלהם יחד במרחב ובזמן, כדרך ליצירת מומנטום להתחדשות עירונית בת-קיימא. נושא חשוב נוסף הוא קביעת “תכנון מסדיר”, כבסיס לתכנון היוזם וה”צבעוני”. התכנון המסדיר נמצא בחוסר במירב האזורים בארץ והחשיבות שלו בייחוד במרקמים להתחדשות עירונית היא כפולה, ראשית הוא מגדיר את המרחב הציבורי, ומתוך כך נגזרים ה”אינפילים” או אפשרויות העיבוי, המאפשרים צמיחה לטווח הארוך באופן אורגני, ובנוסף, בסביבה של ריבוי פרויקטים, תפקידו כמו תווים לתזמורת, לתכלל את הכל לכדי סביבה הרמונית שלמה.

לסיכום, האם אתה רואה קשר בין עבודת התזה שלך לתחרות?

כן ולא. בשני המקרים נקודת המוצא משותפת, והיא יצירת מרחב ציבורי מוגדר וקריא, וההכרה בחשיבותו. אני מאמין כי ברקע התכנון המוצע בירוחם, עומדת ההכרה בחשיבות התכנון המסדיר רחב ההיקף, וביטוי לכך מופיע בבניית הסטרוקטורה, בהכנת “מפת איזור לבינוי” במקביל ל”תשריט ייעודי הקרקע”, ובהצעת קוד בינוי המכיל הוראות טווח (הוספת ערכי מינימום), ואולי לשם כך אף נדרש להשלמה בצורת “הנחיות מרחביות למרכז העיר”. ואולם, בעוד הדיון בעבודה מתייחס למסגרת הרגולטורית עצמה ולשיטת התכנון הנהגת, בסופו של דבר, ההצעה בתחרות מוכוונת ישימות ופועלת במסגרת חוקי התכנון הנוכחיים.

מטבע הדברים, אני מעריך שבתחרויות נמדדים ככל הנראה בעיקר על ה”פרויקטים” הקונקרטיים המוצעים ופחות על המתודולוגיה. בעוד שבצד היישומי יכולים להיות פרויקטים אחרים טובים יותר, ומן הסתם גם ההתערבויות המוצעות עוד ישתנו במהלך התכנון ושיתוף הציבור, אני מנסה להעלות על נס את התפיסה העקרונית של התהליך, תהליך של התפתחות אורגנית המכיר בכוחו המוגבל של התכנון. לכן אני רוצה להודות למשרד השיכון שיצרו התחרות הנידונה שאיפשרה חשיבה מחוץ לקופסה.

מה שהתחיל מפרויקט שיפוץ תחנת רכבת במדריד התפתח לפרויקט מערכתי עירוני לתכנון השטחים הלא מפותחים שנותרו בעיר, מתוך תפיסה של תכנון מקיים לעיר והאזור שמתאים למאה ה-21. התכנית מנסה להתגבר על ההפרדה שיוצרת מערכת התחבורה בין צפון העיר ושכונותיה ולעודד יצירת מקומות עבודה חדשים.

רשויות רבות מקדמות תהליכים של התחדשות עירונית. מדובר בתהליכים מורכבים מאוד. תכנית מדריד להתחדשות עירונית, מציגה תהליך מעניין להתחדשות עירונית בקנה מידה רחב. כיצד גובש התהליך? מי מרוויח ומי מפסיד מתכנית כזו? אלו חלק מן השאלות שצפות כאשר בוחנית את תכנית Madrid Nuevo Norte שאושרה בשנת 2019. במקור הפרויקט התמקד בשיפוץ תחנת הרכבת Chamartín. עם הזמן, הפרויקט וממדיו גדלו במאמץ לייצר תהליך התפתחות עירוני על שטחים לא מפותחים, שנותרו לעירייה.¹ התחדשות עירונית זו צפויה לשפר משמעותית את איכות החיים של אנשים רבים בעיר באמצעות יצירת אלפי מקומות עבודה, שטחים ירוקים נרחבים ומרחבים ציבוריים איכותיים. בנוסף, התוכנית מבקשת ליצור מודל חדש ומתקדם לתחבורה ציבורית, ולשדרג את ליבת מערך התשתיות בעיר-אזור מדריד, שכן במצב הנוכחי תוואי הרכבת המחבר לתחנה Chamartín, מפריד לשניים את צפון העיר ושכונותיה (וכך מייצר בעיות תחבורתיות משמעותיות). הפרויקט זוכה לתמיכה חברתית ומוסדית נרחבת וכולל מודל עירוני חדשני המבוסס על קיימות וסטנדרטים לתכנון עירוני של המאה ה-21 (Distrito Castellana Norte, S.A. [DCN]).

  מטרות ותהליך העבודה : Madrid Nuevo Norte Project

התכנית מבקשת להתמודד עם אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני העיר מדריד והוא להשיג מבנה עירוני בר-קיימא ויעיל המכבד את הסביבה. אתגר נוסף הוא הניתוק המרחבי-פיזי בין שכונות וחלקי העיר לאור קווי התשתית של הרכבות, המייצרים גבולות והיעדר המשכיות וחיבורים תחבורתיים ותשתיתיים בצפון העיר עצמה ואל אזורי העיר באופן כללי. יתרה מזאת, ליצור מרחב אורבני המספק איכות חיים לכלל האוכלוסייה, במסגרתו טיפול בבעיית הצמיחה הדמוגרפית ובהיבטי כלכלה וחברה.

 מטרת העל בפרויקט היא לתת למדריד ותושביה את הפרויקט העירוני הטוב ביותר לשיפור איכות חייהם ולהתמודדות עם העתיד. לספק פתרון, לחבר ולאחות את שני החלקים הצפוניים של מדריד לכדי מרחב אחד. ליצור אינטגרציה של תשתיות רב-תחומיות תוך עירוב שימושים.

יצירת מערך תחבורתי-תשתיתי נרחב שיהווה מוקד תחבורתי לוגיסטי וישלב בין: הרכבת המהירה, קווי רכבת תחתית, רכבת פרברים, אוטובוסים. טיפול בתחום הקישוריות וההמשכיות של צירי התחבורה במסגרתם הקמת תחנת רכבת המקשרת את כלל אזורי ספרד.

מימוש מחויבות בתחום הקיימות-טיפול בהיבטים סביבתיים, כלכליים וחברתיים הם מטרה מרכזית של הפרויקט.

שינוי תנועתי עם דגש על הליכתיות ורכיבה על אופניים – לצורך עידוד פעילות גופנית ובריאות האוכלוסייה וכן על מנת לשפר את איכות האוויר ולפחית רעש סביבתי על ידי מעבר לתחבורה מקיימת.

יצירת מרחב עירוני תחרותי בפרויקט עם היתכנות כלכלית ובעל קונצנזוס חברתי אשר יהפוך את המרחב למקום נעים לחיות בו שמצעיד את מדריד למאה ה-21.

הפרויקט משתרע על שטח בגודל 3.3 מיליון מ”ר. מתוכו הפיתוח העירוני יתרחש על שטח של 2.36 מיליון מ”ר (לאחר ניכוי השטח שתפסו פסי הרכבת 30-M, כביש הטבעת המהיר של מדריד). מבחינת ממדי השטח, אורך הרצועה עומד על 5.6 ק”מ ורוחבה 1 ק”מ.

התכנית הראשונית הייתה בקנה מידה קטן בהרבה מהתכנית הסופית, מכיוון שמטרתה הייתה לשדרג את תחנת הרכבת Chamartín ולשפר את המערך התחבורתי אליה וממנה. עם הזמן, תכניות הפרויקט עברו שינויים בתכנון לאור מעורבות והשפעת השחקנים השונים וקנה המידה של הפרויקט גדל; מטרות הפרויקט הורחבו לתחומים נוספים כגון כלכלה, דיור, קיימות ואיכות חיים וכתוצאה מכך התרחב התכנון והיקף הפרויקט.

תהליך העבודה על התכנית, חזון ומטרות

ברמה הלאומית-ציבורית, השחקנים בפרויקט כוללים את בעלי העניין: מועצת העיר מדריד, ממשלת מדריד, משרד העבודות בציבוריות ועל ידי חברת הרכבות הספרדית (Renfe, כיום ADIF).  הפרויקט קודם ב-1992 על-ידי חברת הרכבות שהיא בבעלות ממשלת ספרד, במטרה לחדש ולעדכן את מתקני תחנת הרכבת Chamartín. היא פרסמה מכרז לרכישת מימון הפרויקט והזוכים, שחקנים שנוספו, היו הבנק Argentaria וחברת הבניה San José ⁵. ברמה היזמית-פרטית (החברה היוזמת) השחקן DCN (Distrito Castellana Norte,

לאור חילופי השלטון, בשנת 2016, מועצת העיר הציעה תכנית אלטרנטיבית הכוללת את תחומי העירוניות, אקולוגיה ותחבורה. בשנת 2018 מתכנני הפרויקט  (החברה היזמית יחד עם מועצת העיר) הציגו את התכנית לשחקנים התושבים והיא עוררה התרגשות והתפעלות. למרות זאת, חלק מהתארגנויות התושבים כמו קבוצות פוליטיות, עמותות אזרחים, עמותות שכונות וארגונים לא ממשלתיים ומקצועיים לתכנון עירוני גינו את הפרויקט, ומתחו ביקורת על אישורו על-ידי הממשל העירוני. העירייה ארגנה הליך שיתוף ציבור (שכלל אזרחים, אנשי מקצוע, תנועות, ועדים ועוד) להערכה של תכנית תחנת Chamartín. תוצאת ההליך הייתה דחייה מוחלטת של ההצעה, בין היתר כי הציבור חש מחוץ לתהליך התכנון המוניציפאלי ופיתוח התכנית המחודשת. ראש העיר ומקורביו החלו במשא ומתן ארוך עם יזם הפרויקט המבצע (DCN) והממשלה הלאומית, שהציעו את התכנית החדשה. לאחר הבחירות המוניציפליות בשנת 2019, קואליציה שמרנית עלתה לשלטון ונתנה תוקף ואישור סופי לתכנית הפרויקט.[4] הושגה תמיכה כמעט מלאה מצד התושבים בתכנית (80.8%). תמיכת הציבור וההסכמה הפוליטית, שהושגה בקרב השחקנים הובילו לאישורה הסופי.²

מתכנון ליישום: פעולות והתערבויות מרכזיות 

הפרויקט שם דגש רב על עירוב שימושים ומטרותיו לייצר מרקם עירוני פעיל ושוקק חיים. במרחבים החדשים, שצפויים לעבור תהליך התחדשות עירונית (הכולל בניית יחידות דיור, משרדים, שטחי מסחר, מתקנים ציבוריים, שטחים ירוקים ותחבורה ציבורית), ייווצר מרחב משולב, אינטגרטיבי ונגיש (נספחים מס’ 1 ו-2). הפרויקט כולל את הדגשים הבאים:

נספח מס’ 1:

נספח מס’ 2:

מערך תחבורתי – תחנת Chamartín היא תשתית הליבה של הפרויקט. המשרד לעבודות ציבוריות, באמצעות מנהל תשתיות הרכבת יבנה תחנה חדשה, שתשלב אותה במרקם העירוני. התחנה החדשה תגדיל את תכולתה, תשפר משמעותית את רשת הנוסעים של האזור ותהפוך למרכז התפעול והשירות הגדול ביותר בספרד בעבור רכבות מהירות (נספח מס’ 3) .שדרוג ופיתוח מערך תחבורה ציבורית חכמה הכוללת שיתוף נסיעות, כלי רכב (רכבות ואוטובוסים) חשמליים ורכבי.

קידום נושא הדיור – תוספת של כ-10,500 בתי מגורים, באזור שבעבר סבל ממחסור באפשרויות דיור ובזכות הפרויקט יהפוך להיות מבוקש. כחלק מעירוב השימושים, הם ימוקמו בצמוד לחנויות מקומיות, מתקני ציבור, משרדים ושטחים ירוקים. מעבר לכך, 20% מכמות בתי המגורים שייבנו במסגרת הפרויקט (2,100) הפרוסים בכל שטח הפרויקט, יהיו דיור בר-השגה. כמות הגדולה פי שתיים מהנדרש בחוק לפיתוח נכסים חדשים (נספח מס’ 4).

נספח מס’ 3:

נספח מס’ 4:

פיתוח מרכז העסקים המרכזי – משרדים איכותיים, שיכולים לענות לדרישותיהם וצרכיהם של התאגידים הגדולים בעולם. יצירת CBD מהווה את המפתח ליצירת מקומות עבודה איכותיים – צפי לכ-130,000 משרות, משיכת חברות ותאגידים עולמיים וחדשניים. בעקבות מחקרים על מרכזי עסקים בעולם, יישום מרחב בעל עירוב שימושים המתעדף את איכות המרחב הציבורי ורווחתם של מי שחי ועובד באזור.

חיזוק חדשנות וכלכלת ידע – שילוב האקדמיה במערך ותשתיות חכמות של תקשורת ובקרה על תהליכים עירוניים יהפכו את מדריד להיות בעלת תדמית של “עיר חכמה”, שמטרתה לייעל את השירותים הציבוריים ואת איכות החיים של התושבים. מרכז העסקים יחד עם תחומי המחקר יקדמו חדשנות וכלכלת ידע תהיה אחד מהמפתחות המרכזיים.

השקעה במרחבים ירוקים, חיבורי שכונות ורחובות ומתקנים ציבוריים – במסגרת התכנית La Castellana, אחד מעורקיה של השדרה המרכזית במדריד יעלה מעל ציר התנועה הראשי 30-M ויהפוך להיות טיילת ירוקה גדולה. באופן כללי, הרחובות יורחבו; העורק הראשי של הפרויקט מצפון לדרום ועורקים ראשיים נוספים, בניית גשרים מקשרים מעל צירי תנועה ראשיים הן עבור להולכי רגל, שבילי אופניים ורכבים. השטחים הירוקים יהוו מעל 400,000 מ”ר ויצרו רשת ענפה המתחברת לפארקים קיימים (נספחים מס’ 5 ו-6). בנוסף לכך, שילוב מתקנים ציבוריים העונים לצרכי התושבים החדשים (נספח מס’ 7). נערכו מחקרים מקיפים בכל תחום, שכללו את עמדותיהם של התושבים המקומיים, כדי להגדיר היכן יש למקם אתרים כגון: מרכזי בריאות, מוסדות חינוך, מתקני ספורט ומבני ציבור. מעל 250,000 מ”ר הקרקע מוקצה לשימוש ציבורי.

עידוד תחום הקיימות – נכלל בכל היבטי התכנית כחלק מאימוץ מדיניות הקיימות, שייסד האו”ם להשגת 17 מטרות לפיתוח הקיימות. הוא מכיל ניהול מים ותברואה, אי-שימוש במזהמי אנרגיה, יצירת סביבה עירונית מקיימת ופעולות לצמצום הפגיעה האקלימית. הפרויקט כולל תכנון ביו-אקלימי, המעצב ומשרטט רחובות, כיכרות וצמתים נוחים לתנועת האוכלוסייה עם מרחבים מוצלים והגנה מפני רוחות על מנת לקדם את השימוש של הציבור במרחבים הציבוריים ולהעלות את החיים בעיר והפעילות העירונית. בתי המגורים יהיו מחומרים איכותיים ומעוצבים בעלי יעילות אנרגטית מרבית. פיתוח מערך התחבורה הציבורית החכמה יסייע הן לאיכות החיים של התושבים באזור והן למיגור הזיהום הסביבתי.

נספח מס’ 5:

נספח מס’ 6:

מי הרוויח ומי הפסיד מן התכנית?

בין האסטרטגיות המיושמות במדיניות התכנון הניאו-ליברלי היא למקסם עד כמה שניתן את היכולת של העיר להיות אטרקטיבית. ככל שהמיקום יותר מרכזי, כך הרווח על ההשקעה רב יותר. מטרת השלטון היא לארגן מבנית מחדש את המרקם הפיזי והכלכלי של מרחבים מוחלשים ולא מתפקדים, שנמצאים באזורים המרכזיים של העיר. ² לפיכך, המפסידים יהיו התושבים מהשכבות החלשות, שכיום מתגוררים במקום, ולאור התכניות יידחקו החוצה, מכיוון שאין באפשרותם לחיות במתחם החדש מבחינה כלכלית. המרוויחים הגדולים של הפרויקט הם מצד אחד בעלי העניין היזמים הפרטיים והשלטון הציבורי – המוניציפלי והממשלתי. הצלחת הפרויקט תחזק את כוחם הפוליטי כמניעי התקדמות בעיר ומשפרים את תדמיתה העירונית. מרוויחים נוספים יהיו האוכלוסייה האמידה – המקומית, המבקרים והתיירים ואנשי העסקים, שיש להם אפשרות כלכלית ליהנות מההיצע ועירוב השימושים – לגור ולהיות בעלי דירות, לרכוש השכלה ולעבוד בתחומי התעסוקה המוצעים בתחום הטכנולוגיה והחדשנות. זאת לצד קבלת שירותים ציבוריים ואיכות חיים של שעות הפנאי – תרבות, בילוי ומרחבים פתוחים ירוקים.

לסיכום, בטווח הקצר, הפרויקט יוביל לעלייה בתעסוקה בתחום התשתיות, הבינוי והפיתוח ותעסוקה עקיפה בתחומי השירותים והתמיכה בהקמת הפרויקט. כבכל פרויקט תהליך הביצוע יהיה כרוך בפגיעה זמנית באיכות חיי התושבים.

בטווח הארוך, הספרות האקדמית מדגישה כי ההשפעות של ארגון מחדש כלכלי וגלובליזציה של המרחב הם הגורמים הכלליים ביותר המסבירים את ההתפשטות והצמיחה של פרויקטים עירוניים רחבי היקף, שמטרתם לשפר את מעמדה של העיר בשוק העולמי. הדרך להשיג זאת היא להתייחס לעיר כשוק פתוח ותחרותי בו פועלים גורמים כלכליים בחופש המירבי. זה מחייב אימוץ מדיניות עירונית ניאו-ליברלית המכפיפה את הנהלת העיר לדרישותיהם של יזמים פרטיים. למיקום ולמטרה של הפרויקט תפקיד מהותי ומכריע, תוך הגדרת היקף הפרויקט כמדד בלעדי. לפיכך, יישום מדיניות נרחבת בתחומים דיור, ייצור ותעשיה, מסחר ועסקים, תרבות ואדמיניסטרציה הממוקמים בפריפריה של העיר, או המרוחקים מהמרקם העירוני המרכזי, לא רלוונטיים ומבוטלים.³ בטווח הארוך האוכלוסייה הכללית: תושבי העיר, העובדים והמבקרים ייהנו מהשירותים, התשתיות והאפשרויות של תוצרי הפרויקט.

בית רומנו הפך לאחד ממרחבי הבילוי האהובים והעמוסים בעיר תל אביב. הוא עושה שימוש ייחודי במבנה וותיק ושומר על ריבוי השימושים שלו והשונות בין יום ולילה. האם החצר הפנימית השוקקת היא מרחב ציבורי או מרחב פרטי וכיצד נשמרת האווירה המחתרתית והארעית גם לאחר עשור

את מה שקורה בבית רומנו בשעות הלילה, גיליתי ממש מאוחר. התוודעתי לקבוצת התדר דווקא באירוע שעשו במוזיאון תל אביב. עד אותו הלילה לא שמעתי על אותה קבוצה שסחפה את כולם. לאחר האירוע במוזיאון הייתי סקרנית להבין מי אלו ומה פועלם, וקפצתי לביקור בבית רומנו למקום מושבם הקבוע של “התדר”. הביקור הראשון שם היה בלתי נשכח. הלכתי עם חברות שהכירו את המקום והובילו את הדרך. לא הבנתי לאן מועדות פנינו, מה קורה שם בפסאז’ המקורה המוביל לכניסה, לא ציפיתי להיכנס דרך דלת ברזל קטנה אל חצר פנימית – מרחב פתוח, שלא הכרתי לפני, לא הבנתי למה אנחנו עולות במדרגות למסעדה בקומה למעלה כשהרחבה בכניסה מלאה באנשים, ואם להתוודות – הרגשתי כמו האחרונה עלי אדמות שלא ידעה על מה שקורה בבית רומנו.  מה שעניין אותי לדעת היה האם זו תופעה חד פעמית? או שהיא מתרחשת במקומות נוספים? ואיך זה שהמקום הומה אדם מידי ערב ועדין נחשב מחתרתי? וכמובן סיקרן אותי הקשר בין האדריכלות להתרחשות. ככל שקראתי והעמקתי במקום ובנושא, עלו שאלות נוספות: איך מקום בבעלות פרטית נתפס כמרחב ציבורי? ואיך הוא נתפס בעיני הממסד? איך מסתדרים בינהם המשתמשים השונים ביום ובלילה, והאם הם חיים בשלווה יחד? מבלי שידעתי מהי האג’נדה של חברי “התדר”, חשבתי לעצמי  – הצליח להם! ברשימה זו אציג את ההיסטוריה של המקום ואנתח את הכוחות השונים המשפיעים עליו.

ההיסטוריה והתפקוד של בית רומנו

בית רומנו,¹ נבנה בשנת 1947 בסגנון הבינלאומי בשטח של כ- 3 דונם. זהו קומפלקס טקסטיל מיושן בדרום תל אביב שפעם, לפני שנים, היה אחד המקומות ההומים לרכישת טקסטיל  ואילו בעשור האחרון הפך למתחם תרבות ובילויים לוהט בתל אביב. במרכזו, בשעות הלילה, בר “התדר”, שמשמש גם תחנת רדיו אינטרנטית, פיצרייה ונקודה להסתלבט עם כוס בירה או גלידה, שמגיעים אליה עם כפכפים, עם הכלב והאופניים. ברחבת המבנה, שמשמשת ביומיום כחניון, מופקים מסיבות בריכה ומופעי היפ־הופ, ג’ז ורוקנרול, על פי התוכנית המשודרת בתחנה. בקומות השונות של המתחם התמקמו גלריות מתחלפות, סדנאות אמנים, אולפני הקלטות, חנות תקליטים ומסעדת “רומנו”.

המבנה בעל 4 דפנות ובתוכו חצר פנימית, סבל מהזנחה במשך עשורים רבים. כיום רוב העסקים שנותרו לעבוד בו במהלך היום הינן חנויות טקסטיל בדמי מפתח ומספר משרדים בקומות העליונות. בשעות היום, החצר הפנימית מתפקדת כשביל גישה לכלי רכב לפריקה ולטעינה ואילו בשעות הערב מרגע שבעלי החנויות הקטנות סוגרים את דלתותיהם, המתחם מתעורר לחיים כרחבה של מפגש, ריקודים ובילוי. שטיחי דשא סינטטי ושולחנות הפיקניק שמאוחסנים בצד ממוקמים על הרחבה,

שני ברים ומסעדה מתחילים בהכנות לקראת ההמולה שתגיע בשעות הערב. יחד עם פתיחת הרחבה נסגרים שערי המקום ששימשו את כלי הרכב בשעות היום, וכך מתאפשרת כניסה אל המתחם רק דרך דלת ברזל קטנה וצדדית כך שמי שלא יודע מה קורה בצד הפנימי לדפנות המבנה – לא יוכל להבחין במתרחש מהרחובות סביב. המבנה המיושן נטמע לגמרי בסביבתו המוזנחת ולא מסגיר את הפעילויות הרבות המתקיימות כבר למעלה מ-8 שנים ברחבה הפנימית שלו.

רק טיפטוף או לעתים נהירת האנשים פנימה מרמזת שמשהו קורה בפנים, ואם מתקרבים – ניתן גם לשמוע את המוסיקה המתנגנת בין הרחבה הראשית ועד למסדרונות שתי קומות העמודים המקיפות את הרחבה. הדפנות שמהוות חוצץ משמעותי בין המתרחש בפנים לרחובות סביב – יוצרים אווירה מחתרתית שמצליחה להישמר על אף שלמקום כבר קהל גדול של מבקרים, תיירים, בליינים ושמו הולך לפניו.

השאלות העולות והפרדוקסים במתחם
ניכר שהאחראים על המקום מודעים היטב למסרים שהם מעבירים באופן שמירתם על איכויות המקום הוויזואליות, ואף מחזקים אותן בהתערבות שלהם. הכניסה למתחם היא קטנה וצדדית להולכי רגל בלבד (בשעות הערב). דלת ברזל ישנה ומוזנחת, בתחושה היא איננה פרופורציונלית למבנה הגדול, ובהחלט לא מרמזת על המתרחש בפנים. שכבות של כרזות, מדבקות וגרפיטי מראות את השנים הרבות של המבנה, וכן שהמקום מוזנח במידה שמרמזת על התערבות נטולת מאמץ ואולי זמנית. שילוט קטן, מעל דלת הברזל, מסמן את מקומות הבילוי במתחם. קטן מאוד ביחס למבנה, לא מואר וכמעט לא נראה, בעיקר בלילה. כשנכנסים פנימה ניתן לראות את דפנות המתחם שלא נגעו בהן, לא טיפלו בהן,  אופיין נשמר, שנותיהן ניכרות. גם תוספות של תאורה, מאווררים וחשמל הוספו כאילו ברישול, הכבלים גלויים, מטיילים על תקרות וקירות דפנות המבנה. במרכז יש נגיעה של עיצוב חדש באווירת רישול מוקפד.

 שולחנות פיקניק מסודרים בסימטריה ברחבה. הבחירה נעשתה כנראה כדי לשדר זמניות ועל מנת לפנות את הרחבה לשימושה היומי.  הדבר היחיד המוקפד בעיצוב זה הצמחיה, ניכר שהיא מטופלת, היא מוסיפה רבות לאווירה, “מטשטשת” מעט את ההזנחה סביב. נשמרת האותנטיות של הסביבה העירונית באזור אולי כמסר על הזמניות של הדבר.

בית רומנו הוא מרחב בבעלות פרטית ויחד עם זאת הוא מאפשר ומשמש את הציבור בשעות השונות של היום והלילה. פרדוקס זה מעלה שאלות רבות לגבי הכוחות המניעים, הקובעים והמחליטים באשר לפעילויות במרחב. כאמור, המרחב מתפקד ברובו ככלכלי במהלך שעות היום ובשעות הערב, הלילה ובסופי שבוע, משנה את עורו והופך להיות מתחם בילוי חברתי ותרבותי – האם מצאנו את התמהיל המושלם למרחב ציבורי יעיל ומתפקד? האם מדובר במרחב מכליל?

מתצפיות נראה כי יש פער ברוב הקטגוריות שהופכות מרחב למכליל. בין אם ביום או בלילה, המרחב עדין פונה למגוון מסוים של פעילויות לחתך אוכלוסייה די מצומצם. למשל פעילויות פוליטיות וספורטיביות לא נכנסות לשום מסגרת פעילות במרחב, לא ביום ולא בלילה. מבחינת חתך האוכלוסייה על אף שאין הגבלה כזו או אחרת, בפועל המרחב מכיל הן ביום והן בלילה בעיקר אוכלוסייה חילונית, גילאים ממוצעים, מעמד בינוני, הגרים באזור המרכז. המהפך שהביאה עימה תחנת הרדיו “התדר” ששכרה מקום קטנטן בבית רומנו לפני כ-8 שנים למרחב, הוא לא מובן מאליו, קיצוני ביחס לתפקודיו של המרחב טרום בואם למתחם ומעורר הערכה רבה לאנשים המניעים את המיזם הזה – מדובר כמובן לא רק באנשים מאחורי “התדר” אלא גם בבעלי הקרקע המאפשרים לכל התרבות הזו לקרות במסגרת המרחב.

‘הזמניות’ של התדר והשינוי הקבוע

 התדר התחיל כ”פופ-אפ” לפני כמעט עשור, ועד היום הם שומרים על הארעיות שהפכה לסוג של מותג, שמאפשר גם את החלוקה של המרחב בין שימושי היום לשימושי הלילה. בעלי הקרקע של בית רומנו הם קבוצה הנקראת “בית הסוחרים בע”מ”, חברת בת של איי.די.בי. ובבעלותה ההצלחה של המתחם שמורה בבלעדיות לחברי תחנת הרדיו “התדר” שהתחילו בקיץ 2013 כמשהו זמני, המשיכו בעונה הבאה וב- 2015 הפסיקו לנדוד בין מיקומים משתנים בתל אביב וביפו, וקבעו את מקומם בבית רומנו. “התדר” נהפך לאחד הכוחות התרבותיים המשפיעים בעיר והוביל עוד שורה של מגמות – צריכת תקליטים, ירידים וחנויות פופ־אפ, ברים קולינריים שנפתחו מאז בכל מקום. אך אט אט הבניין כולו ודייריו משתנים בהתאם לשינוי שהתדר חוללו במקום. המתחם. ההצלחה של המתחם גורמת לפינוי איטי של בעלי חנויות בדמי מפתח ובמקומם נכנסים שוכרים חדשים– בעלי גלריות, חנויות תקליטים וכו.

למרות זאת, מקפידים אנשי התדר לשמור על הארעיות – “התדר נותר מקום ארעי, עם ריהוט מפלסטיק וארגזי בירות מרופדים, שצריך להקים כל ערב ולקפל כל בוקר מחדש” אומר אחד מהשותפים². הם משאירים באופן קבוע רק כמה רמקולים ומאווררים. את השאר בונים כך שיתקפל וייעלם. עובדים עם עגלות ציוד ופורקים אותן כל לילה. “זה ממש לנסוע בזמן. בבית רומנו – בבוקר את בשנת 1978, 1981 לכל היותר, ובערב את נכנסת לשנות ה-2000. יש לנו מחלקה שלמה שמתעסקת בזה, ומנהלים שהם שחקני נשמה.”³ מול הסוחרים שנמצאים במקום בשעות היום הם שומרים על התנהלות מכבדת: “יש לנו יחסים אישיים עם הרבה מאוד סוחרים פה. אנחנו בדיאלוג איתם. הם אנשים של פעם. אנחנו מנסים להשתלב, וחשוב לנו להתחשב בהם. כשהגענו זו היתה מזבלה אחת גדולה. שיפצנו וטיפחנו, אנחנו דואגים לתחזק את המקום ברמה היומיומית והם נהנים מכך.”⁴

התדר כבר לא נמצא בשוליים המחתרתיים אלא מחובק על ידי הממסד, מעידים על כך שיתופי הפעולה בין  “התדר” למוזיאון תל-אביב, הקונסולייה הישראלית ומשרד החוץ.

את הפעולה של “התדר” בבית רומנו ניתן להגדיר כ”פלייסמייקינג”⁵– ייצור מקום מתוך פעולה בו.  המקומות בהם מתארח התדר הופכים ממרחבים אנונימיים ומוזנחים למקומות אופנתיים ומוכרים בעירוניות התל אביבית. הרעיון להקים מיזם מוזיקה במתכונת “פופ-אפ”, אטרקציה עירונית הפתוחה לזמן קצוב מראש, עשתה את שלה ואף שה”תדר” השתכן במקום דרך קבע, האווירה הארעית, הננושלנטית נשמרת. הסביבה והניגודיות הם חלק מהמשיכה. התדר משתייך לסוג של עסקים שקשורים לסביבתם ומחפשים שיתופי פעולה עם ארגונים ועסקים מקומיים. אלה הופכים להיות חלק מהזהות של העסק והמקום ותורמים לפיתוחו. היכולת של התדר להפוך אזורים אנונימיים לחלק מהמפה התל-אביבית המוכרת זוהתה על ידי משקיעים והיא כלי להתחדשות עירונית.

איכות המבנה ואותנטיות אורבנית

בית רומנו הוא מבנה ייחודי שנבנה באופן שונה מהבנייה הסטנדרטית בארץ ישראל כאשר החצר הפנימית שלו מזכירה יותר מתחם אירופאי קלאסי מאשר מבנה דרום תל אביבי טיפוסי. המבנה, קומותיו, גרמי המדרגות שלו, מאפשרים תסריטי מפגש רבים ושונים לאנשים המגיעים – אלו שרוצים להיראות במרכז עם כולם, או אלה שבוחרים להיעלם באיזו פינה נטושה באחת מקומות המבנה. הצבע המתקלף ושכבות הפוסטרים המודבקים מעידים על מקום שטומן בחובו סיפורים רבים, זיכרונות, ובעיקר סוג של אותנטיות אורבנית שלא התערבו בה, ישירה ומחוספסת שנשמרת בקפידה גם על צדדיה הפחות יפים ואסתטיים. המופע האורבני המתקיים שם לא שינה את פני המקום כי אם הוסיף לו עוד רובד, עוד עניין. על בסיס  שאלון שהפצתי בקרב המבלים במקום עולה כי אופי המקום תורם רבות לתחושת ההנאה של המשתמשים – הרגשת שחרור ללא צורך להתלבש ולהתגנדר, הקלילות והפשטות שמשדר המקום נעימה למבלים, והקסם הזה של מתחם פתוח לשמיים ולאוויר אך סגור אל הרחוב מסתמן כיתרון גדול. רובם ככולם תיארו את המקום כייחודי, שאין שני לו באווירה ובאופי ובתחושה שהוא יוצר.

בית רומנו כקונצנזוס: מחתרתי כבר לא אבל עובד

בייחס לבית רומנו והתדר יש קונצנזוס הביקורות משבחות, התקשורת מהללת והמבקרים רוצים עוד ועוד.  ניכר שכולם נשבו בקסם. איתי דראי מבעלי “התדר” מכיר בהשפעה שלהם על הסביבה  “אנחנו סוג של פתרון: אנחנו דואגים שהמרחב יישאר נקי, אם מנורה נשרפת או משהו נוזל אנחנו הראשונים שנפעל לפתרון. אפשר  לראות שמאז שהגענו הרבה יותר נעים לחיות ולגור כאן ממה שהיה בעבר”. הגישה שמסתכלת על הבר כאל חלק מהסביבה העירונית שלו, ממשיכה בהתייחסות לעסקים ופעילויות מקומיות. ניכר כי בעלי המקום משתמשים באופן מודע בזהות המרחב, שומרים על “הזנחה מוקפדת” ועל צביון המתחם, מה שתורם לאותנטיות של המקום, ואולי אף לתחושת ארעיות מסוימת. הם השכילו להפוך את החצר הפנימית מופרדת מן הרחוב – ליתרון, הקפידו לשמור על הכניסה הצדדית הקטנה ככניסה היחידה, הסתפקו בשילוט מינימלי ולא מואר ובכך שמרו על חוצץ (buffer) ברור בין המתרחש בחוץ, ברחוב לבין המתרחש בין כותלי המרחב, מה שתרם ליצירת מוניטין מחתרתי ומסקרן לתופעה.

כל השחקנים במגרש מודעים היטב לתפקידם –  בעלי הנכס נותנים יד חופשית לבעלי “התדר” ונהנים מעליית ההכנסות משכירות (בהינתן שרוב המתחם בדמי מפתח) ומעלים להם את ערך המתחם וסביבתו. בעלי התדר עם חזון ברור ואג’נדה מתרחבת ממשיכים להמציא את עצמם, לשמור על עירנות ועל אופי המקום. קהל המבלים – מסורים ומעבירים הלאה את הבשורה. אופי המתחם מאפשר מפגשים אקראיים, בילוי משותף ואולי גם סמל סטטוס.  גם בעלי החנויות שעובדים במהלך היום לא מתלוננים. הם מסיימים את יום העבודה בחמש וחצי ומפנים את המתחם לצעירים. בזכות ההצלחה הם מרוויחים גם מקום נקי יותר, מוקפד ומתוחזק. בעלי החנויות שפועלים בשכירות בשעות הערב מספקים מגוון מסחרי למרחב (חנות תקליטים, מסעדה, בר פיצה, גלריה וכו) ונהנים מקהל לקוחות צעיר ונלהב. כך שניתן לטעון שבעלי התדר יצרו סינרגיה בין השחקנים והתפקודים השונים שעובדת ומשרתת את כלל הצדים ונשענת על אדריכלות מיוחדת שמייצרת חוויה. אותה חצר פנימית, אותו מרחב מחבק שלא נראה לעתים קרובות בתכנון מבנים בישראל – מייצר מרחב עוטף, נעים לשהייה, מלא אור ואוויר, צמחייה ובעל הרבה מבטים שונים ומעניינים. לתפיסתי יש קשר חזק בין האדריכלות לבין ההצלחה של המקום והתחושה הרגשית חושית שהוא מייצר. למבנה ההיסטורי יש נשמה, הוא נושא את עקבות האדם והחיים שהיו בו. שהייה בכזה מבנה מחוללת מחשבה, סקרנות, ואולי אף זיכרון, מה שמוסיף עוד רובד של חיבור והנאה למשתמש.

המתרחש בבית רומנו הוא חלק ממופע עירוני חברתי ותרבותי. האם בית רומנו יכול לשמש כאב טיפוס שניתן לשכפל למקומות נוספים?. האם זהו המודל לפיתוח המרחב הציבורי העתידי?

תכנית פריז נועדה לחזק את מטרופולין פריז בתחרות הבנילאומית שבה נותרה מאחור יחסית ללונדון וניו יורק. התכנית מטפלת בתחבורה, באפיון אזורי חדשנות, קיימות ופיתוח כלכלי ונועדה להכין את העיר והאזור למאה ה-21

האם יש מקום לקידום של תכנית מטרופולינית בעידן הנוכחי? מה היא צריכה לכלול? מדוע זה חשוב? כמענה לשאלה זו שווה לבחון את התכנית  פריז רבתי (בצרפתית- Grand Paris) שפורסמה בשנת 2008. התכנית הינה רב-תכליתית ומתמשכת, ומטרתה הצעדת מטרופולין פריז והאזור בו הוא שוכן, חבל Île-de-France, אל תוך המאה ה-21. ברמת המאקרו, מטרתם של הרכיבים השונים המרכיבים את Grand Paris הינם: 1. שיפור איכות חייהם של תושבי המטרופולין והאזור; 2. התמודדות עם אי-השוויון במרחב מטרופולין פריז ובחבל שבו היא יושבת (Île-de-France). 3. בניית מרחב מטרופוליטני חכם ובר-קיימא. הוגה החזון לתוכנית היה נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי (Sarkozy); כאשר זו הובלה בשנותיה הראשונות על-ידי ממשלת פרנסואה פיון (Fillon), באמצעות גוף מדינתי שנוצר על בסיס אד הוק. כאמור, מדובר בתוכנית, פרויקט, מיזם עם מטרות רבות הפועל במקביל בתחומים שונים.¹

חזרתו של סדר יום אזורי והאתגרים של פריז רבתי

מטרופולין פריז וחבל Île-de-France מצויים בתחרות קשה אל מול ערי-עולם ואזורים מבוססים ברחבי העולם, המובילים את הפעילות הכלכלית הגלובאלית. שקיעתו של המטרופולין בפרדיגמה המטרופולינית, בשעה שערי-עולם כגון לונדון אימצו ביתר שאת את סדר היום האזורי, ² הביאה לירידה מתונה אך מתמשכת של פריז בשלל מדדים המכמתים אטרקטיביות כלכלית, בזרימת השקעות זרות ובאופן כללי, בדימויה כמוקד למקם בו מטות של חברות ועסקים.³ באותה עת, ביססו ניו-יורק ולונדון את מעמדן כערי-עולם בדרג הגבוה ביותר.⁴ נוסף על כך, מטרופולין פריז וחבל Île-de-France מצאו עצמם בתחרות אל מול אזורים אשר השכילו לבסס עצמם כמוקדי חדשנות, כשהם ממחישים במידה מסוימת את כוחה של האזוריות החדשה; כדוגמת Third Italy וברלין (המתמחה בבינה מלאכותית), ואף אירלנד ואזור Randstad, אשר השכילו למשוך לתחומיהן מטות של  מגוון חברות. לדבריה של מושלת אזור פריז Valérie Pécresse, צרפת לא העריכה נכון את האתגרים הללו, ולא השכילה לעשות שימוש בחוזקות שלה ולמתג את מטרופולין פריז באותה אסרטיביות שהופגנה על-ידי קן ליווינגסטון ובוריס ג’ונסון (שניהלו את מועצת לונדון רבתי), כאשר שניהם לא היססו לבוא לפריז בניסיון לשווק את לונדון לחברות צרפתיות, במקביל לסירובה של צרפת לענות באותו המטבע.⁵

בנוסף, מטרופולין פריז וחבל Île-de-France מתקיימים בצל פערים חברתיים-כלכליים ניכרים (העמוקים ביותר בצרפת היבשתית); כשמחד הגלעין העשיר העיר פריז, הדומיננטי מבחינה תרבותית, פוליטית וכלכלית, ומאידך מרבית הפרוורים Banlieues הצפוניים והמזרחיים, הנתפסים (שלא תמיד בצדק) כמוקדי תסיסה חברתית ופשיעה, מוכי עוני ואבטלה. נטען כי אותם פערים פגעו בתפקודו התקין של המטרופולין ושל האזור, כאשר הדבר התבטא בין היתר במהומות צרפת (2005), החמורות ביותר שידעה המדינה מאז הפגנות הסטודנטים במאי 1968.⁶

לפערים הכלכליים וחברתיים מתווספים גם אתגרי משילות. מטרופולין פריז וחבל Île-de-France מורכבים ממספר רב של ישויות מוניציפליות, אליהן ניתן להוסיף מספר שכבות מנהלתיות, המתנהלות תחת ריבוי אינטרסים וחוסר קוהרנטיות, במצב המזכיר את הדינמיקה במטרופולין תל-אביב. ביטול מחוז Seine בשנת 1968, והפיכת העיר פריז למחוז בפני עצמו במסגרת רפורמה טריטוריאלית שהונהגה תחת שלטונו של De Gaulle (בשיא הפרדיגמה המטרופולינית); הביאו למצב שבו הגלעין (העיר פריז) מסתכל כלפי פנים מחד, והערים בטבעת הפנימית כמו גם בזו החיצונית מתחרות אחת בשנייה ומתאגדות בהיעדר חזון מתכלל מאידך. ניתן להוסיף כי גודלו הניכר של מטרופולין פריז הביא לריבוי אגדי-ערים שפעלו במקביל, בניגוד למצב בערי השדה הקטנות בהרבה בהן פעלה מסגרת מאגדת אחת. הבעיות לעיל מנעו, לדעת מקבלי החלטות רבים כמו גם גורמים בעשייה המחקרית, שיתופי פעולה נחוצים ברמת האזור, ואף הביאו לחידוד פערים על בסיס סוציו-אקונומי, ואף לסטגנציה כלכלית.⁷

תהליך העבודה על התכנית, חזון ומטרות

המדינה הייתה ונשארה השחקן המרכזי- נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי, הוציא קול קורא בשנת 2007, לגיבוש חזון למטרופולין פריז ולאזור. שנה אחר כך הוכרזה תחרות אדריכלית (Grand Pari[s]), בה היו עתידים לקחת חלק כ-10 אדריכלי-על, במטרה להעניק למטרות הקונספטואליות ממד פיזי. לאחר התחרות הוכרז על הקמת סטודיו מולטי-דיסציפלינרי, שמטרתו איחוד ההצעות התכנוניות-אדריכליות מחד, ועידוד אינטראקציה בין גורמים ציבוריים ומקצוענים מאידך. ⁸ בשלב זה חזרו נציגי המדינה אל התמונה (שרי ממשלה, מושל החבל, ראשי ערים ואיגודי ערים, וכד’) במטרה להפוך את החזונות לכדי תוכנית פיזית והותנע תהליך מיתוג אסרטיבי שמטרתו רתימת התושבים  בין היתר באמצעות קמפיין מיתוג והפצת כתבי עת. מדובר בתהליך שהונע בניצוח המדינה, בדינמיקת top-down מובהקת, בניגוד מסוים לאופייה ה”אורגני” יותר של האזוריות החדשה.

עם גיבושה התכנית הציעה מספר מטרות מרכזיות:

1. שיפור המשילות, הן ברמת המטרופולין והן ברמת האזור– בחבל Île-de-France התקיימו בו-זמנית כ-1,200 ישויות מוניציפליות, שמונה מחוזות, וכתריסר אגדי-ערים; מצב שייצר לדעת רבים אתגרים ברמת המשילות (בצל היעדר חזון מתכלל), ברמת האזור ואף המטרופולין. Grand Paris אימצה את עמדתם של Rogers Stirk Harbour & Partners ו-Groupe Descartes (אשר השתתפו בתחרות האדריכלית Grand Pari[s]); והגדירה את פירוק השותפויות הקיימות במטרופולין ובאזור כמו גם את איחודן מחדש במסגרת כוללנית-יחידה, כמטרת-על.
2. שיווק התוכנית ל”תושבים”- Grand Paris מבקשת לרתום את תושבי המטרופולין למאמץ, ולייצר זהות פריזאית בכלל התא המטרופוליטני ובאזור. האדריכלים שהשתתפו בתחרות Grand Pari(s) טענו כי המרחב המטרופוליטני במתכונתו דאז, אינו מאפשר יצירת זהות ברמת הקולקטיב. מטרה זו מתכתבת היטב עם תוכניות עכשוויות המבקשות לשבות את לבם של התושבים  למיזמים תכנוניים, באמצעות מיתוג. בפריז הדבר נעשה בין היתר על-ידי הפצה של כתבי עת, כדוגמת Grand Paris Développement, Journal du Grand Paris ו-Megalopolis. האחרון אף הופץ ע”י Sciences Po Paris, מוסד להשכלה גבוהה, מה שממחיש את תפקידה של האקדמיה בתהליך.
3. חיזוק הקישוריות והקוהירנטיות הטריטוריאלית– Grand Paris מבקשת לארגן מחדש את המרחב המטרופוליטני והאזורי, באמצעות שדרוג תשתיתי ותחבורתי, המעוגן בהגדלת טווח הרכבות התחתיות הרחק אל תוך הערים בטבעת הקטנה והגדולה; ובניית מערך טבעתי של רכבות תחתיות מהירות. ההתערבויות הנ”ל, כך נטען, יסיעו לתקן את נזקיה של תוכנית אב לפיתוח ותכנון ערים לאזור פריז (1965), אשר הביאה למצב בו מעבר מנקודה א’ לנקודה ב’ כרוך במעבר בגלעין העמוס . בנוסף, הגדלת מערך הרכבות התחתיות (והפרבריות) הוצע גם כפתרון אפקטיבי להתמודדות עם פערים סוציו-אקונומיים, וככלי לעידוד האינטגרטיביות הכלכלית, ברמת האזור. אדר’ Christian de Portzamparc אף הציע לתכנן את המערך העתידי בהתבסס על מיקומם של אשכולות כלכליים במטרופולין, במטרה לעודד את הפעילות הכלכלית ולהביא לצמיחה. ⁹
4. זיהוי והעצמת קלאסטרים (אשכולות), הן ברמת המטרופולין והן ברמת האזור– בהמשך לאמור לעיל, הארגון התשתיתי והתחבורתי של המרחב המטרופוליטני והאזורי יעשה סביב האשכולות בפריז רבתי, אשר ישמשו עוגן שמסביבו יעשה הפיתוח. Grand Paris הגדירה לשם כך את הקלאסטרים על פי התמחותם, לדוגמה אשכול Villejuif – Evry כמתמחה בשירותי מחקר רפואי ובבריאות, Plaine Commune כמרכז חדשנות, Le Bourget כמתמחה באווירונאוטיקה, ועוד.[ 6. Enright, T. (2016). The making of Grand Paris: Metropolitan urbanism in the twenty-first century. MIT Press.] כך, יעוגנו כל ההיבטים המתקשרים עם פיתוח טריטוריאלי, הן ברמת המדיניות והן ברמת הפיתוח הפיזי (תשתיות וכד’) מסביב לאשכולות הפועלים בפריז רבתי ובחבל Île-de-France, במטרה לייצר מרחב קוהרנטי המעודד פעילות וצמיחה כלכלית.

מתכנון ליישום: פעולות והתערבויות מרכזיות 

תחבורה ציבורית- גולת הכותרת של פעולות התכנון הפיזי במסגרת Grand Paris, הינה מערכת להסעת המונים Grand Paris Express, הנבנית כבר בימים אלו ברחבי מטרופולין פריז. מערכת זו קורמת עור וגידים תחת ניצוחה של Société du Grand Paris (SGP), והיא תולדה של איחוד בין שתי תוכניות תשתיתיות נפרדות (Arc Express ו-Métro Grand Paris). אורך המערכת הכולל (עם השלמתה) יעלה על 200 ק”מ; מה שהופך את הפרויקט למיזם התחבורתי הגדול בעולם המערבי; ¹⁰  מתוכננים להיבנות במסגרתו ארבעה קווי רכבת-תחתית חדשים. בנוסף יוארכו שני קווי רכבת תחתית קיימים, הרחק אל תוך הטבעת הפנימית כמו גם החיצונית; ייבנו 60 תחנות חדשות, רובן בטבעת הפנימית, וישודרגו 11 תחנות קיימות. התחנות יהוו מוקד לפעולות תכנון פיזי נקודתיות ועוגנים להתחדשות עירונית, על רקע ניסיון להצעיד את מטרופולין פריז ואת האזור כולו אל תוך המאה ה-21.

למעשה, תוכנית Grand Paris Express תבטל במידה מסוימת את הירושה התכנונית של תוכניות שהונהגו בעיצומה של הפרדיגמה המטרופולינית, ותייצר מטרופולין פוליצנטרי מסביב לאשכולות מתמחים, שיקושרו אחד עם השני וייצרו מרחב אזורי קוהרנטי. בנוסף, המערכת תקשר בין עוגני תחבורה ונמלי התעופה, ותביא באופן כללי לחיסכון כלכלי. ברמת המאקרו, ניתן לטעון כי מטרותיה של התוכנית הינן צמצום התלות ברכבים ממונעים, עידוד פיתוח כלכלי, שיפור נגישות פיזי לשוק העבודה עבור אוכלוסיות מוחלשות, והגברת הקישוריות של מקטעי עיר הסובלים מהזנחה. כמו כן, קיים צפי לפיו בנייתו של הפרויקט תביא לשיפור באיכות האוויר בכלל מטרופולין פריז.¹¹

פיתוח קלאסטר מדעי-מחקרי- אשכול Paris-Saclay זוכה לתשומת לב מיוחדת ומתוכנן להפוך לקלאסטר מדעי-מחקרי ברמה עולמית. הוא חולש על כ-27 ערים בשני מחוזות, ומיועד לרכז בתחומו כ-20-25% מסך יכולת המחקר של צרפת.6 הדבר ייעשה באמצעות ריכוז במקום אחד של מספר רב הן של מוסדות מחקר והשכלה גבוהה, והן של מטות חברות בינלאומיות, המבוססות ממילא באזור, בשיתוף פעולה עם הרשויות הציבוריות (ברוח ה-Triple helix model of innovation). בין מוסדות ההשכלה הגבוהה הפועלים ב-Paris-Saclay, ניתן למנות את École Polytechnique, HEC Paris, ועוד. בנוסף, באשכול לומדים כ-60,000 סטודנטים, מתוכם 25,000 מסטרנטים וכ-5,700 דוקטורנטים, בנוסף לכ-10,500 מרצים וחוקרים. ¹² בין החברות הפועלות בו, ניתן למנות את Alstom, BMW, Carrefour, EDF, Hitachi, Siemens, ועוד.

פריז רבתי: מי הרוויח ומי הפסיד מהתכנית?

המרוויחה הגדולה היא המדינה – ניתן לטעון, כי Grand Paris מקבעת את ריכוזיות המבנה השילטוני במטרופולין ובאזור, כתוצאה מן הביטול של שותפויות שנוצרו בספונטניות במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. עוד נטען כי נשיא צרפת דאז, ניקולא סרקוזי, ראה בתוכנית מעין מצע לקיבוע שליטת רשויות המדינה באזור פריז רבתי, על רקע תהליכי גלובליזציה וביזור שלטוני.⁸

המפסידים ישויות בשלטון מקומי – כתוצאה מהתפרקותם ומהתרוקנותם מתוכן. ¹⁰ התושבים  – השתלשלות האירועים שהביאה להתהוות התוכנית במתכונתה הנוכחית (הפיכתה לפרויקט ראווה, באמצעות השתתפותם של אדריכלי-על) סתמה את הגולל על האפשרות לתת במה לחזונות אלטרנטיביים עבור מטרופולין פריז וחבל Île-de-France, ועשיית שימוש בידע מקומי במתכונת bottom-up. ניתן לומר כי התושבים לא השתתפו בצורה פעילה בתכנונה ובהגייתה של התוכנית, בניגוד למתכננים ולאדריכלי-העל.

האמור לעיל, הביא לדעת רבים למצב בו “ההר הוליד עכבר”, כאשר הדיון הכולל בדבר גיבוש חזון חדש למטרופולין פריז הביא למעשה לתוכנית תשתיתית-תחבורתית קלאסית, שאינה כוללת התייחסות רוחבית ומעמיקה לאתגרים שהוגדרו בתחילת התהליך (מיגור העוני וצמצום פערים, יצירת זהות “חדשה”, בכלל המטרופולין והאזור).2 יחד עם זאת, מצדדי התוכנית מציינים כי ההתערבות הפיזית אכן תהפוך את המרחב המטרופוליני לקוהרנטי יותר, ותעודד פעילות כלכלית (כאשר זו תחלחל ותטיב עם כלל תושבי האזור ואף מעבר). בנוסף, ניתן לשער כי המגזר הפרטי ייצא גם הוא מורווח, בעיקר חברות בינלאומיות וגופים אחרים אשר ממוקמים במטרופולין פריז. תוכנית Grand Paris תביא להתחדשות עירונית במוקדים רבים במטרופולין, כאשר אוכלוסיות מוחלשות עלולות להיפגע מתהליכי ג’נטריפיקציה.¹⁰

לסיכום, Grand Paris עתידה לשנות את המרחב המטרופוליני הפריזאי ולהתאימו לאתגרי המאה ה-21. בטווח הקצר, תהיינה השפעות כלכליות הן ברמת המיקרו והן ברמת המקרו. Grand Paris הינה מיזם מדינתי, הממומן מקופת המדינה (בין היתר באמצעות מיסוי), מה שמשפיע על הפעילות הכלכלית של חברות מסוימות; אכן, החברות שיושבות בפריז עצמה ובמחוז מס’ 92 מתמודדות כבר עתה עם גידול של כ-10% במיסוי על נכסים מסחריים, במטרה לממן את ההתערבויות הפיזיות של התוכנית. כמו כן, מתוכננים היטלים על לינות תיירים (כ-15%). מדיניות זו, כך נטען, תאפשר להגדיל את המימון של Société du Grand Paris בכ-100-120 מיליון אירו.¹⁶ הוצאתן לפועל של ההתערבויות הפיזיות תביא להיווצרותם של כ-15,000 מקומות עבודה ישירים בשנה, במהלך השדרוג התשתיתי והתחבורתי שיעשה במסגרת Grand Paris Express. לשכת המסחר והתעשייה של חבל Île-de-France מוסיפה כי עם סיום בניית המערך החדש, ימצאו עצמם כ-90% מתושבי המטרופולין בטווח של שני קילומטר לכל היותר מתחנת מטרו או רכבת פרברית. עוד בטווח הארוך, מטרופולין פריז וחבל Île-de-France יהפכו לפוליצנטריים יותר, כאשר הפעילות הכלכלית תתארגן מסביב לקלאסטרים מוגדרים (בניגוד לגלעין מרכזי יחיד). אימוץ זה של סדר-יום אזורי, יוסיף לתל”ג כ-140 מיליארד אירו (!), בנוסף לכ-60 מיליארד אירו אשר יתווספו אל קופת המדינה, כל שנה עד ל-2030.¹⁷

דיור בהישג יד מוגדר כדיור במחיר מופחת ממחיר השוק, אז מה עושים כשמחיר השוק השתגע? האם שכירות מופחתת בסך 7000 ש”ח היא ברשת השגה ולמי? ערכי הקרקע בשדה דב אינם מאפשרים לממש את החזון החברתי של הרובע. מה שמחייב אותנו לחשוב מחדש על המנגנונים הקיימים בישראל לדיור בר השגה.

ברשימה הקודמת סקרנו כיצד ההכרזות לבנית תכנית עם חזון חברתי לדיור בר השגה ודיור מכליל השתנו לאורך התהליך התכנוני ומה נשאר מהם בסופו של דבר. כותב הפרוגרמה של תכנית שדה דב, ד”ר חיים פיאלקוף, לשעבר מנכ”ל משרד השיכון, ומומחה בנושא דיור בר השגה, הדגיש את מרכזיותו של תמהיל דיור ליצירת מגוון.¹⁸ על מנת לייצר גיוון דמוגרפי דרוש גיוון של המלאי הפיזי בחמישה אלמנטים – טיפוסי בינוי, גדלי דירות, צורת חזקה, סטנדרט, טווח מחירים. אך מבין חמשת המשתנים, מתרכז המסמך בפקטור של גודל הדירה בדגש על דירות קטנות. התכנון לרובע שדה דב כולל נתח של דירות קטנות- 25% דירות קטנות, ועוד 25% דירות של 3 חדרים. קובעי התכנית מציינים שיש לראות בכך “בשורה אמיתית” שתוביל למגוון. בנוסף הובטחו כאמור 2400 יחידות של דיור בהישג יד.

אך עם פרסום המכרזים הראשונים לחברות הקבלניות שזכו לבניית השכונה נראה כי מחירי הקרקעות יהיו גבוהים פי 6 וחצי ממחירי המינימום שקבעה השומה של מקרקעי ישראל- מה תהיה המשמעות על זה עבור חזון המגוון בשדה דב?

נציגי החברות הסבירו: “זוהי אחת הקרקעות הנחשקות ביותר במרכז, והיא צפויה ליהנות מביקושים גבוהים. תל אביב היא עיר ללא הפסקה גם בכל הקשור למחירי הדירות”. מנכ”ל קבוצת More אבי מאור ציין: “השכונה מבוססת על עקרונות התכנון החדשניים של המאה ה 21. מדובר במיקום הטוב ביותר בתל אביב” מקורב לאחד היזמים אמר: “מדובר ברובע המגורים היוקרתי ביותר והסמוך ביותר לים, עם התכנון המודרני ביותר, שיהנה מנגישות מקסימלית ומרכבת סמוכה.¹

מחירי השכירויות ברובע צפויים בהתאם גם הם להיות גבוהים. דירת שלושה חדרים ישנה באזור מוצעת במחירים שבין 8,000-9,000 ומכאן שדירה במחיר מופחת תעלה כ 7,000 שח. זהו סכום המהווה יותר מ 30% מההכנסה הממוצעת של זוג צעיר ממעמד הביניים. הסוגייה עלתה כבר בהתנגדות שהגישו לוועדה המחוזית הגופים החברתיים. לטענתם בהתחשב בכך שמחירי הדיור בשכונה צפויים להיות מאד גבוהים, הרי ששיעור ההפחתה של מחיר השכירות ב 20% ממחיר השוק, נתון אליו הם מתייחסים כברירת מחדל, יביא לכך שגם לאחר ההפחתה, דיור זה יהיה בהישג ידם של משקי בית מסוימים בלבד. בהתנגדותם דרשו להתנות את התכנית באישור של מועצת מקרקעי ישראל להפחתה גבוהה יותר של בין 40-75%. 

גם נציגי רשויות התכנון מניחים שבתנאי השוק, דיור בר ההשגה לא ייענה על מה שהיה מטרתו בעת חקיקתו, לפי ההתדיינות בין נציגת רמ”י למנהל הוועדה² 

עו”ד דנה (רמ”י): “מה שאמר המחוקק שאנחנו רוצים לראות אוכלוסייה יותר חלשה כחלק מהרקמה שלנו ולכן בוודאי זה קרקע שמתאימה להתקיים באיחוד וחלוקה מבחינת המהות התכנונית שלה

גב’ דניאלה פוסק (יו”ר הוועדה): הסתכלנו על מחירים. האוכלוסייה החלשה הזאתי,

עו”ד דנה: היא לא כל – כך חלשה.

גב’ דניאלה פוסק : היא עשירון 8 – 7 .כן, רק שנבין, במקרה הטוב…”

 בתשובת הוועדה נאמר כי “אין זה עניינה של תכנית להתנות החלטות כלכליות של מוסדות מדינה או רשות מקומית”,³ והגבילה את סמכויותיה או כליה התכנוניים להיבט של הקצאה כמותית של יחידות דיור וקביעת הגדלים השונים של דירות. למעשה, בבחינת מסמכי התכניות, בעוד התכניות מתייחסות באופן מפורט לסוגיות כמו בינוי, עיצוב, תחבורה, סביבה אשפה ואנרגיה, הרי שבנושאים הכוללים ערכים כספיים נעדרות אמירות או הנחיות כלכליות, למעט התייחסות מינימלית המפנה לנספח מחייב של טבלאות הקצאה ואיזון, הנערכות על ידי שמאי, ונספח מחייב לעקרונות שומה בו נקבעו עקרונות לקביעת שווי יחסי. גם כשבוחנים את טבלת בעלי המקצוע שלוקחים חלק בהכנת התכנית הרי שכמובן מופיעים אדריכלים- כולל נוף ושימור, יועץ פרוגרמה וחברה, יועץ קיימות, מומחה איכות סביבה, מהנדסים בתחומים שונים, עורך סקר עצים, עורך סקר טבע ועוד. אך לא מקובל לראות יועץ כלכלי.

כותב הפרוגרמה מציין כי העירייה עשתה עבודה יסודית כלכלית כדי לוודא שיכולה לקחת הקרקע לעצמה וכי תוכל להשכיר את הדירות לצמיתות בשכר דירה מופחת לזכאים, אבל נספח כלכלי עצמאי בדומה לנספחים אחרים, לא מצורף למסמכי התכנית. נציגת מרכז הגר שואלת בדיון בוועדה המחוזית: “אנחנו בעצם שואלים כיצד ניתן להבטיח שבשדה דב יהיה תמהיל חברתי מגוון?” לטענתם לא ניתן להתעלם מהקשר בין תכנון לקניין כאשר מדובר בקרקע בשווי כמו זה שבשדה דב. גם הם לא מתעלמים מהצורך להוסיף את עשירון 8 כאוכלוסיית יעד, אבל דורשים לא להסתפק בכך.

בעיני יושבת ראש הוועדה, הגב’ דניאלה פוסק הוועדה “בוודאי לא נכנסת לנושאים הכלכליים” והיא יכולה לקבוע ולייצר רק נושאים תכנוניים, והיא מבחינה בין תכנית לבין החלטות המחוקק, העירייה או מינהל מקרקעי ישראל. לחיזוק טענתה מבהירה כי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מנחות אותם להפריד בין נושאי קניין לנושאי תכנון.

חלק מההסבר של ההימנעות מהתייחסות לשיעור ההפחתה, תולה הוועדה בקושי נוסף עימו מתמודד התכנון- הקושי לצפות את העתיד. הוועדה המחוזית טוענת כי אין זה נכון להתייחס לנושא בתכנית מתארית “כאשר סביר ששוק הדיור עתיד לעבור שינויים אשר לא ניתן לצפות בשלב זה את השלכותיהם”, ועל כן משאירה את הדיון פתוח להחלטת הרשות בעתיד.

שיעור ההפחתה של 20% אכן נקבע כמינימלי, והותיר בידי הרשות המקומית את הסמכות להגדיל את שיעור ההפחתה באזור המרכז עד ל 40%. בשלב זה קשה להעריך האם תממש עיריית תל אביב את הסמכות שניתנה לה, ובאיזה היקף.

אז מה הושג? שדה דב כמקרה מבחן למורכבות של מנגנון דיור בר השגה בערים גלובליות

כל עוד מתקיימת המשוואה של: דיור בר השגה- מחירי יוקרה – מחיר מופחת 20% – יהיה קשה לייצר תמהיל משמעותי של תושבים הנבדלים ברמות הכנסה. תמהיל הדיור אכן עשוי להשפיע על הרכב משפחתי וגילאי, וכן מעמדי, אלא שגם כאן יש לבחון אם יהיה מספיק רחב כדי לקדם את מטרות התכנית המוצהרות של הקטנת קוטביות ושוויון חברתי. בהתחשב במגמה של שילוב יחידות דיור בר השגה, בכל שכונות העיר, כולל בשכונות אמידות, כפי שקורה גם בעולם- נדמה כי נדרשת חשיבה עדכנית. הדבר יכול לבוא מתיקון בחוק, מהרחבת הסמכויות של הוועדות התכנוניות לכלול הוראות בתחום התקציבי/ כלכלי, ולהתייחס באופן מדויק יותר לעשירונים השונים.

לסיכום, אבקש להציע מספר נקודות למחשבה או לפעולה.

1. מנגנון דיור בר השגה המושתת על מחיר מופחת ממחיר השוק הינו פתרון מוגבל כשמחירי השוק גבוהים מאד. כדאי לבחון האם הרציונל לפיו הוצאות על דיור אמורות להיות כ 30% מההוצאות המשפחתיות לא צריך להוות בסיס לקביעת גובה השכירות? כמו כן, האם נכון לקבוע גובה סבסוד אחיד? האם לא נכון לקיים מנגנון גמיש יותר? האם לא נכון להרחיב את סל מוצרי הדיור?
2. שילובם של פרויקטים של דיור בר השגה בשכונות חלשות, העלה ביקורת בשל תהליכי הג’נטריפיקציה שליוו אותו. אני טוענת שגם לדיור בר ההשגה בשכונות יוקרה קיים מימד של פגיעה והדרה כלפי שכבות חלשות. עיקר הסובסידיה תופנה למעמד הביניים, ייעשה שימוש ברטוריקה חברתית של שילוב נתח משמעותי של דיור בר השגה, אבל השכבות החלשות “ימשיכו ליפול בין הכסאות”⁴ כדברי ראש העיר. מעבר לשאלה הפונקציונאלית והמוסרית, האם העיר לא נפגעת כאשר התמהיל אותו מקדמים הוא למעשה תמהיל בין שכבות גבוהות לשכבות בינוניות ומעלה? האם לא נכון להכניס תחת אותו הגג את מגוון הצרכים, ולפיו את מגוון הכלים לפתרונות. 
3. מגמת שילוב דיור בר ההשגה במגדלי יוקרה או שכונה כמו שדה דב הינה תופעה חדשה יחסית. כמו כן, עבודה זו נעשתה בשלב התכניות. יש מספר כיוונים לבדיקה עתידית המשכית: מעניין יהיה לבחון את התנהלות העיריה בהקשר לגובה הסובסידיה- האם מימשה את זכותה להגדיל את שיעור ההפחתה? מה הרכב האוכלוסייה שאכלס את הדירות הקטנות? האם אלה שימשו משפחות צעירות בראשית דרכן או בעיקר מבוגרים מבוססים שהגיעו מחוץ לעיר וראו בכך הזדמנות לדירת בוטיק? האם ההחלטה למיקום בניינים מיועדים לדיור בהישג יד הוכיחה עצמה או שנוצר בידול פיזי וחברתי  בתוך השכונה? כיצד מומשו ההקצאות תחת הגדרת הדיור המכליל?

מה המשמעות של לגור לחוף הים התיכון, אזור המאכלס 147 מיליון בני אדם? כיצד הוא ייראה בעוד כ-20 שנה? רשימה זו מציגה את תערוכת פוטומנטה במוזיאון ארץ ישראל המאגדת לראשונה מבטים שונים של צלמים מארצות הים התיכון, ודנה בעבודות נבחרות העוסקות במשתנה ובזמני בעיר.

בשנת 2013 ביקרתי במרסיי, בתערוכה שנקראה בשם “MÉDI-TERANÉES”, התערוכה הציעה דרך פרספקטיבה שונה להסתכל על העיר, מעבר לגבולות המדינה, באמצעות בחינה של ערים הנמצאות במצב גיאוגרפי ואולי גם סוציו-כלכלי דומה. התערוכה ביקשה לראות את מרסיי ביחס לערי חוף לאורך הים תיכון ולחדד מספר שאלות: איך אנחנו מדמיינים את אזור הים התיכון? מה המשמעות של לגור לחוף הים התיכון? כיצד הוא ייראה בעוד כ-20 שנה? האם עדיין יהיה שייך ל-22 מדינות נבדלות? ומה לגבי האוכלוסייה של 147 מיליון איש החיה באזור זה?

בתערוכה הוצגו מוצגים היסטוריים וויזואליים של תרבות החוף בערים הללו לצד סרטים של אנשים צעירים מביירות, איזמיר, טוניס, אלכסנדריה, רומא, איסטנבול, גנואה, מרסיי וערים אחרות המספרות על תפיסת הים-תיכוניות בעיניהן. אוצרת התערוכה דאז יולנדה בקוט Yolande Bacot)  קבעה כי יש לומר “ים-תיכוניות” ברבים, שהרי אין מדובר בנוף אחד, זהות אחת, תרבות אחת, אלא מצרף של מקומות שידע ימים של שקט אך גם אירועים של אלימות ומלחמה. את התערוכה ליוותה דמותו של יוליסס העובר מחוף אחד למשנהו, ללא דרכון, נפגש עם בני המקום ובשיחה איתם מתמקד באירועים שעיצבו את המקומות הללו. הסרטים והמוצגים השונים הרכיבו פאזל של מקומות ואנשים שאולי יום אחד, כפי שהציעה האוצרת, יתגבשו למקום אחד – אוטופיה קוסמופוליטית.

ישראל לא השתתפה בתערוכה. עשור אחר כך, 2022 אצר גיא רז, את הפוטומנטה הראשונה במוזיאון ארץ ישראל. הפוטומנטה היא תערוכת צילום רחבת היקף, שתיערך מעתה אחת לחמש שנים, ואשר מציגה מבטים שונים של צלמים ותצלומים מארצות הים התיכון.  כפי שהוא מספר, “הכל התחיל לפני כ-15 שנה. דמיינתי אירוע של ביחד, לראות מה משותף אצל עמים מן הים התיכון. הגעתי למוזיאון ארץ ישראל עם שני רעיונות, ההיסטוריה של הצילום בארץ (אני מקים אתר אינטרנט שיהיה מסד נתונים של הצילום בארץ), ובמקביל היה לי רעיון לעשות תערוכה של אמנים מארצות הים התיכון. המרחב הזה של המוזיאון התאים, מעין תחליף לעיר. עלתה כמובן השאלה הפוליטית מי ישתף פעולה? יש 21 ארצות ויש ייצוג לכולם. גם אם אין לי צלם או צלמת ממדינה מסוימת, כי פוליטית לא הסכימו, לפעמים גם פחדו, אז מצאנו דרך להתמודד עם זה. ממדינות סוריה, מצריים לבנון ולוב, אין לי צלמים אבל יש דימויים משם. עקפתי את זה בכל מיני רעיונות.”

בתערוכה מציגים 35 אמנים, והיא כוללת 300 הדפסות, ו-13 עבודות וידאו. יש שני אופני תצוגה: התערבות בחללי תצוגות הקבע, ביתני המטבעות הזכוכית והקרמיקה, והקמה של קירות לבנים או אפורים עליהם תלויות העבודות.

“בעצם הרעיון הוא שיטוט במרחב של המוזיאון בין הביתנים השונים, וכל גלריה היא מעין נמל. עוגן. הציר המרכזי של התערוכה הוא הריתמוס, המקצב. בעצם כל מבקר יכול לבחור נתיב תנועה אחר, וכך גם לראות תערוכה אחרת. לכל ביתן יש מעין תת כותרת.”

המפה של הים התיכון היא הלוגו. אגן הים התיכון, ללא גבולות ומסביב ממוקמות הנקודות של המדינות השונות. בכל ביתן מופיעה המפה האילמת הזו ועליה ממוקמות הנקודות של המדינות המוצגות.

על זמניות וחיי היום יום

משלל העבודות המצוינות בתערוכה, תפסו את תשומת ליבי העבודות העוסקות בזמני, במשתנה, בארעי. אלו העבודות הממחישות את הכוח של היום יום והדילמות העכשוויות בתכנון העיר והמרחב ובעיקר את הפגיעות של החיים בעיר.

העבודה ‘Home Again‘ של תיאודור פאפדאקיס מיוון מציגה חלל מגורים באתרים שונים בעיר.  בעבודה, נראה חדר צנוע, חלון, מיטה וכרית, כוננית, מנורה. קיטון. רובינו איננו חיים כך היום. היחידה הצנועה עומדת בניגוד לרקעים מאחור, נוף תעשייה, בתי מגורים רבי מימדים. האם אנחנו צריכים את כל אלה?

המציאות של סביבות מגורים עכשוויות היא רבת-פנים, מורכבת. המושג ‘בית’ (להתגורר במקום) הוא סמל מעמדי, בחירה אידיאולוגית, הזדמנות, טריטוריה, מחסום, מקום שנבנה על ידי בני אדם ולמענם, ולכן נמצא בשינוי ובמאבק מתמידים. העבודה מזכירה וממחישה את הארעיות, הזמניות, הפגיעות של חיי היום יום. מלחמה, קונפליקטים מהומות, הגברת הניכור העירוני, עלייה בכוח וביכולת ההשפעה של קבוצות דתיות, כנופיות עירוניות, גידול אוכלוסין, תרמו להיווצרותן של “פצצות מתקתקות” המתפרצות מדי פעם למצבי אלימות, כמו במהומות ב-1992 בלוס אנג’לס, במהומות בפרוורי פריז ב-2005 ובמהומות באוקטובר 2000 בישראל. הפגיעות של ערים, ממחישה את המתח שבין הצורך בסדר העירוני התכנוני, לארעיות שלו.  

העבודה ‘Postcard from Tel Aviv‘ של הינדה וייס מישראל מציגה מבט אחר. של הזמן הסינכרוני. בעבודה, ניבט המקום, יפו, ציר תנועה, בובת גומי תלויה, שדרת דקלים. קולאז’ נוף מקומי. לא ברור, העין מתעכבת הבנות הרוחצות במים. המים שוטפים את הכל. מזכירים שהכל זמני, פגיע, בר חלוף. אינו מוסדר. הזמן כאן סינכרוני.

העבודה של הינדה, היא הניסיון להתמודד עם המורכבות, הטלאים שממנה העיר מורכבת וגם ההיעדר של הליניאריות של הזיכרון. כיום, לערים מפות זיכרון מרובדות, הממשיכות להיווצר בתהליך אינסופי של ייצור. אנחנו חיים בעידן של עודף מונומנטים. הציניקנים טוענים שהזיכרון הפך לעסק, האופטימיים אומרים שזו דרך לדמיין מחדש את המקום.

והעבודה של תמיר צדוק, ‘חתונה יהודית במרוקו‘ מתבססת על ציור של הצייר הצרפתי דלקרואה באותו השם מ1841. נעשתה לתערוכת יחיד “ניווט בדרכי אבות” ב2014. היא עבודה בעוסקת באירוע, בהתכנסות, ובהיעדר. מה נשאר אחרי האירוע? המבנה. האם האירוע הוא המחולל את המקום או המבנה מחולל אותו?  מישל דה סרטו ואחרים נתנו לך תשובה חד משמעית. היום יום נבנה ונוצר על ידי האנשים והם אלו שמעצבים את החלל באמצעות פרקטיקות יומיומיות ונותנים לו משמעות.

בפברואר 1980 פורסם לראשונה ספרו של מישל דה סרטו ‘המצאת היומיום’. בעבודתו זיהה דה סרטו את הפרקטיקות של חיי היומיום כאסטרטגיות של התנגדות ובחן כיצד הן מאפשרות לאתגר את יחסי הכוח בתוך מסגרות הסדר החברתי הקיים. גישתו היא אנטיתזה לאוניברסליות המודרניסטית של המרחב הגלובלי, אשר היומיום נתפס בה כמרחב של התנגדות לצרכנות ולמסחור המקודמים על ידי כוחות ההון. המאמר “צעדות בעיר”, מתוך הספר המצאת היומיום, ממוקם בין פואטיקה לסמיוטיקה ודה סרטו מנתח בו את חיי היומיום בעיר. באמצעות הדמיון וכלים סמיוטיים מראה דה סרטו כיצד לחיי היומיום יש ערך משלהם, גם בתוך הסטרוקטורות הגדולות של כוח וסדר. הוא מציג את פרקטיקות היומיום בעיר אל מול גישתם התיאורטית והאוטופית של המתכננים והעסקנים של העיר. הוא אינו מסתכל על העיר מלמעלה, מגורד השחקים, אלא דוגל בתובנות הנקנות דרך ההליכה בעיר. לשיטוט בעיר יש היגיון פנימי משלו — בניגוד לסדר העירוני הבהיר שאליו שואפים המתכננים, חוויית השיטוט מאפשרת לקרוא את העיר באופן אישי ומטושטש.¹

ניתן לומר כי גם בתערוכה של הפוטומנטה, הצליח האוצר לאפשר את השיטוט. המשמעות והערך של התערוכה אינה מוגדרת מראש אלא נתונה לפרשנות אישית. 

++

ובחזרה לשאלה המרכזית שעולה מן התערוכה במוזיאון, שנשאלה כבר בתערוכה במרסיי, האם יש מקום לקריאה של אגן הים התיכון כיחידה אחת? איך אנחנו מדמיינים את אזור הים התיכון? האם יש מקום וחשיבות לקריאה זו במקביל לקריאה הפוליטית המסורתית של מדינות וגבולות?

מתכננים ואדריכלים בתחילת המאה ה-21, עסוקים בעיצוב העיר מתוך ראייה רב-תרבותית, של השונה ושל האחר. לא תמיד בהצלחה רבה. התערוכה והעבודות מעוררות מחדש את הוויכוח האוטופי על כל רבדיו, את הצורך לבחון מחדש ערכים אוניברסליים, לנסות להבין לאן פנינו מועדות ולא רק מאיין אנו באים. ברור כי משימה זו אינה יכולה להיענות בכלים התכנוניים והאדריכליים בלבד, שככלי חשיבה יושם בעיקר במישור המקומי בזיקה ללאומי. כיום האוטופי חייב להיות מעוגן בהקשר מורכב יותר של יחסי הגומלין בין המקומי, הלאומי והגלובלי, חשיבה המשכית, ריתמית על זירות מרחביות חדשות, אזוריות, עשויה להיות התחלה.

בהמשך לרשימה “הרחובות המסחריים לאן?” שהציגה את תהליכי הדעיכה הלא מבוקרים של רחובות מסחריים וקראה לגיבוש תוכניות אסטרטגיות עדכניות לניהול המסחר בעיר, רשימה זו תציג את המקרה של דעיכת המסחר ברחוב מסילת ישרים בשכונת שפירא בתל אביב.

הרחוב הראשי של שכונת שפירא, ‘מסילת ישרים’, הוא רחוב מסחרי המקשר בין התחנה המרכזית החדשה בצפון אל דרך קיבוץ גלויות ופארק החורשות בדרום. במשך שנים רבות תיפקד הרחוב כלב הפועם של השכונה וכחלון הראווה שלה לחיצוניים כשאירח פעם בשנה את “פסטיבל אביב”. אך בשנים האחרונות, אופיו כרחוב מרכזי חי ושוקק הולך ונשחק – רחוב של מסחר זעיר, שכונתי, שכלל חנויות רחוב ועסקים קטנים – מספרות, מאפיות וירקנים נסגרו והוחלפו בתריסים מוגפים ומאחוריהם דירות מגורים, והחיים הציבוריים ברחוב הלכו ודעכו. תושבים החלו לדווח על ירידה בתחושת הביטחון האישי ברחוב ועל מקרי אלימות. מה הוביל להידרדרות הרחוב בצורה הזו? מה נעשה בתגובה למגמות הללו? ומה צפוי להיות עתידו של הרחוב?

על מסלולי אופניים, ניידות ומחאת תושבים  

עיריית תל אביב-יפו שמה לה למטרה לעודד את הרכיבה על אופניים בעיר, ולהפוך את האופניים לכלי התחבורה המועדף בהתניידות העירונית היומיומית. לשם כך הכינה העירייה תוכנית מרחבית כלל-עירונית לפריסת שבילי האופניים שלוותה במסמכי מדיניות.¹ שביל האופניים במסילת ישרים, היה אחד השבילים הראשונים שנסללו בעיר והושלם לפני כעשור. בעלי העסקים הקטנים ופעילי השכונה התנגדו נחרצות למהלך זה מראשיתו משום שביטל מעל לשישים מקומות חניה. הם דרשו שהעירייה תשאיר את החניות על הרחוב המסחרי, ותעביר את נתיב האופניים מאתיים מטר מערבה, לעבר שדרות הר-ציון, עורק תנועה ראשי התוחם את השכונה ממערב ומחבר ארבע שכונות דרומיות למרכז העיר. הם טענו שסלילת השביל תפגע משמעותית במרקם המסחרי הרגיש הקיים ברחוב, ובנוסף שהרחוב, עורק תנועה משני שהמהירות המותרת בו לרכב עד 30 קמ”ש, מאפשר רכיבה על הכביש ולכן מיותר.² מחאת התושבים לא נענתה ובשנת 2012, לאחר השבתת הרחוב משך כחצי שנה, הושלמה סלילת שביל אופניים על תוואי החניות ששירתו את המסחר.

במהלך העשור שחלף, הרחוב שינה את פניו. חנויות ועסקים החלו נסגרים, אלו עומדים נטושים או מוסבים למגורים, לעיתים למהגרי עבודה בשל התנאים הירודים.³ עסקים אחרים החליפו ידיים וצביון, והפכו לחנויות המשרתות את מהגרי העבודה. נציגי העסקים והתושבים חזרו על עמדתם במפגשים שונים עם העירייה, ששביל האופניים שנסלל פוגע משמעותית בעסקים על הרחוב, בציבור הולכי הרגל ובבטיחות התנועה בכביש ודרשו שוב ושוב לבטל אותו.

“לתפארת רחוב מסילת ישרים: חנות שהוסבה בין לילה לחדר מגורים של חדר אחד על הרחוב, בפנים גרים פועלים רומנים, מיטות מטבח ושירותים באותו החדר( כ20 מטר הדירה כולה) כמובן שלאנשים אין ברירה והם תולים כביסה ברחוב, והעוברים ושבים רואים את כל מה שקורה בתוך הדירה, אנשים יושבים חצי ערומים וכל זה שערורייתי! מה יוצא מכל הסיורים עם כל הבכירים מהעירייה? איפה האכיפה על הבניה? על הסבת יעוד חנויות לבתים? על הבושה שכך חיים אנשים?????”⁴

+

בשנת 2020, כחלק מפרויקט “שכונה מקיימת שפירא” של העירייה שמטרתו לקדם יוזמות סביבתיות בשכונות,⁵ עולה נושא השביל על ידי התושבים הפעילים בתכנית. העירייה הגיבה וערכה ספירות תנועה של רוכבי האופניים ברחוב. הממצאים:

“ספירות ומדידות של רוכבי האופנים ברחוב גילו פעם אחר פעם שמרבית רוכבי האופנים ממילא אינם משתמשים בו, וכך עלה גם מפניות רבות של תושבים מהשכונה…”⁶

ואז העירייה קיבלה החלטה לבטל את השביל:

 “…אכן ביטול שביל אופניים הינו מהלך לא שגרתי. עם זאת, שביל האופניים ברח’ מסילת ישרים נבדק ע”י גורמים מקצועיים, ומבדיקות אלו עלה שהשביל אינו מספק מענה נוח לרכיבה רציפה. במהלך השנים האחרונות עלה גם הצורך לשדרג ולשקם את מסילת ישרים כציר מסחרי קהילתי מרכזי בשכונה.. התכנון המוצע לרחוב הינו פיילוט לבדיקת ההשפעה של הסבת שביל האופניים הקיים למדרכה על ההתנהלות ברחוב. זוהי התערבות טקטית שניתנת להשבה למצב הקודם ברגע שייבחנו תוצאות הפיילוט…“⁷

במאי 2022, הסתיים פרויקט “שדרוג” מרחב הרחוב שעיקרו ביטול שביל האופניים לשעבר, שנצבע בציורים וחלקים ממנו פורקו והוסבו לערוגות מגוננות או לפינות ישיבה במטרה לצרף את שטחו למדרכה הקיימת – אולם החניות לא הוחזרו ולא ניתנו תמריצים כלשהם לבעלי העסקים במטרה להשיב את הייעוד המסחרי של קומת הרחוב. הגישה התכנונית לפי משרד אדריכלות הנוף שתכנן את הפרויקט, ‘נחלת הכלל’ היא:

“גישה תכנונית יוצאת דופן של ׳עירוניות טקטית׳ – כלומר שילוב אלמנטים זמניים שמיועדים לטווח הקצר…”⁸

הפיתוח הנופי לווה בתהליך שיתוף ציבור:

 “בתחילתו של התכנון נערך אירוע ”חוכמת המונים” בו הונחו דוכני משחק משתף במרכז הרחוב- שאפשרו לעוברים והשבים להציע, לשתף, לספר ולהביע את עמדותיהם כלפי תפקוד הרחוב. הידע שנאסף סייע בהבנת הצרכים והרצונות, וכך בדיוק התכנון. מטרתו של התכנון קצר הטווח הוא בין היתר לייצר בסיס מידע והבנה שיאפשרו תכנון ארוך טווח לשכונה כולה- עבור הקהילה הקיימת.”⁹ גם צביעת השביל, נעשתה יחד עם קבוצות תושבים.

אז מה העתיד של מסילת ישרים? כחודש מאז השלמת השיפוץ, קשה לחזות את ההשפעה על העסקים ברחוב, שמיעוטם שרדו. ההליכה בו כיום, על אף הפיתוח הנופי, היא הליכה ברחוב מסחרי במצב תפקודי בינוני-נמוך. שביל האופניים המבוטל באופן זמני ולא החלטי, מייצר בלבול ואי-קריאות מרחבית ומשמש בו זמנית הן הולכי רגל והן רוכבי אופניים, שנוסעים על הערוגות ולא מאפשרים לצמחייה להתפתח. רוכבי אופניים רבים מצרים על ביטול נתיב משמעותי ששימש אותם להתניידות יומיומית ואף פרסמו עצומה בנושא:¹⁰

“זה לא שדרוג אלא שדרוג לאחור. הוסר שביל אופניים ששירת את כל הקהילה. רבים השתמשו בו על בסיס יומיומי, כמה פעמים ביום, כולל ילדים ואני כשהבאתי את הילדה הקטנה לגן. השביל נתן בטיחות לרוכבי אופניים. עכשיו אנחנו צריכים לנסוע באופניים על הכביש וצריכים לפחד להיפגע ממכוניות ואוטובוסים. זה ההפך מתכנון בר קיימא. עכשיו כמה אנשים יכולים לשבת על המדרכה ולשתות קפה למען הביטחון של שכונה שלמה”.¹¹

מאידך, פינות הישיבה אכן יצרו מרחבי שהייה חדשים עבור התושבים, לדוגמא זו הסמוכה לבית הקפה. אך הפיתוח החדש גם מטריד חלק מהתושבים:

 “…אפשר לראות את הדוגמא מרחוב נווה שאנן. הרחוב שהפך למדרחוב וכל הפשע, זנות וסמים חוגגים שם. ישראלים חוששים להיכנס לרחוב. והסיכוי שמה שיקרה במסילת ישרים כמו נווה שאנן הוא גדול מאד. בקומות הקרקע במסילה גרים בדירות מחולקות (חדרים שהיו בעבר עסקים) בעיקר זרים…אין מקום בחדרים וכבר היום הם יושבים מחוץ לדירותיהם על המדרכה. מדרחוב יהיה מאד נוח, ספסלים יפים ומהבית יוציאו שולחנות והנה השכונה הרב תרבותית תהפוך במהרה ל…..נחשו“.¹²

שאלות רבות עולות סביב המרחב החדש של רחוב מסילת ישרים, בהקשר המקומי והעירוני. בראשן, האם יש צורך להתאים את מדיניות תכנון התחבורה הירוקה העירונית לקונטקסט שכונתי-חברתי? לעדכן אותה כך שהיא תתחשב ברחובות של מסחר שכונתי בפרט וברחובות מסחריים בכלל?¹³ האם פיתוח המרחב הציבורי בדגש הולכי רגל יתן זריקת מרץ לפעילות העסקית ברחוב? האם יש מקום לבחון, בניגוד למדיניות המוצהרת גם החזרה של חניות לרכב? לשקול לכלול גם הענקת תמריצים לבעלי עסקים ברחוב? מדוע נבחר פיתוח זמני ולא חד משמעי? האם הוא קשור בעובדה שהרחוב הזה מיועד להתחדשות עירונית, ש”אין טעם” להשקיע בתשתיות ארוכות טווח? מדוע שיתוף הציבור שערכה העירייה התמקד בניואנסים של הפיתוח הנופי ולא סבב את הנושא התשתיתי?

+

לקריאה נוספת בנושא תהליכי דעיכה של רחובות מסחריים בעיר: הרחובות המסחריים לאן? קריאת השכמה לקובעי מדיניות ומתכננים

בשנים האחרונות ישנה עלייה במודעות לתופעת הדום לב ויכולתם של מכשירי מפעם להציל חיים. לצורך כך פוזרו עמדות של מפעמים במבנים ומרחבים ציבוריים. טכנולוגיות חכמות אמורות לתמוך בשימוש בהם ולקשר בינם לבין שירותי רפואת חירום. תשתית זו היא חלק ממה שמכונה “בריאות חכמה”, תחום אשר הולך ומתפתח במסגרת החשיבה על העיר החכמה. על הקשר בין בריאות, טכנולוגיה והמרחב העירוני תוכלו לקרוא ברשימה זו.

עפ”י איגוד הקרדיולוגים הישראלי, כ-8,000 אנשים מתים בישראל מדי שנה מאירועי דום לב וכמחציתם מתרחשים במרחב הציבורי, עפ”י נתוני מד”א המספר הממוצע קצת נמוך יותר ועומד על כ- 500 אירועי דום לב בחודש (כ-6,000 מקרים בשנה). הטיפול היעיל ביותר לתופעה הוא ביצוע החייאה באופן מיידי ודפיברילציה של הנפגע (מתן מכת חשמל) בטווח זמנים קצר של עד 6 דק’ מתחילת האירוע. מכשירי הדפיברילטור, המכונים בעברית- מפעם, הם מכשירים אוטומטיים פשוטים לתפעול אשר מוצמדים לחזה המטופל, מנטרים את קצב ליבו ונותנים מכת חשמל בהתאם לצורך. בשנים האחרונות ישנה עלייה במודעות לתופעה ולחשיבות מיקום מכשירי המפעם במבנים ומרחבים ציבוריים. מיקום המכשירים במרחב העירוני הפתוח מיושם באמצעות עמדות “חכמות” אשר מנוטרות על ידי מוקדי חירום הרפואיים. במקרה של אירוע מדווח יכול מוקדן החירום להכווין את האדם הפונה לעזרה אל העמדה הקרובה ביותר למקום האירוע. בנוסף, מיקומי העמדות מופיעים במאגרי מידע שונים ובאפליקציות ייעודיות הפתוחות לציבור הרחב כך שכל אדם יכול לבדוק בעצמו היכן העמדה הקרובה ביותר באמצעות טלפון חכם. מערך עמדות המפעם במרחב העירוני הוא תשתית טכנולוגית – רפואית אשר מחוברת למערכות ניהול מידע ולציבור הרחב דרך טלפונים חכמים. מערך עמדות המפעם הוא מקרה בוחן ליישום תשתית עירונית “חכמה” כחלק ממגמות ה-“עיר החכמה” וה-“בריאות החכמה” אשר מבטא מורכבויות וסוגיות של אי שיוויון והדרה. ברשימה זו אדון בתופעת הדום לב ואציג את פרישת המפעמים בעיר. ברשימה הבאה אתייחס לנושא זה מפרספקטיבה של אי שוויון והדרה. 

בריאות חכמה

“בריאות חכמה” (Smart –Health) הוא מושג המבטא מסגרת פעולה בתחום שירותי הרפואה המתבססת על פיתוחים הטכנולוגיים והתשתיתיים בתחום המחשוב המידע ,התקשורת (ICT, IOT ) ואיסוף וניהול מידע בקנה מידה רחב. מסגרת זו נשענת על תשתיות ה- “עיר החכמה” ולמעשה מהווה חלק ממנה.¹ באמצעות יישומים נרחבים של טכנולוגיות כמו מוניטורים רפואיים לבישים, סנסורים, פלטפורמות מידע רפואי, תקשורת וירטואלית בין פציינטים ושירותי בריאות מקצועיים, העיר החכמה יכולה לשמש ככלי לשיפור בריאותם ואיכות חייהם של תושבי העיר.² מושגים מקדימים מתחום שירותי הרפואה הם ה- “בריאות אלקטרונית” (E-Health) שנהגתה בראשית שנות ה-2000 כחלק ממגמת התרחבות השימוש באינטרנט ושירותי מידע ממוחשבים באותן שנים. המושג מתאר את השאיפה לשיפור יעילות שירותי הרפואה, התבססות על מידע ממוחשב בקנה מידע רחב ושיפור השירות לאדם.³ מושג נוסף מצומצם יותר הוא ה- “בריאות סלולרית” (M-Health) המתאר את ההשפעות והשינויים שחלו במערכות שירותי הבריאות בעקבות כניסת טכנולוגיות התקשרות באמצעות טלפונים חכמים  כפלטפורמה לאיסוף והעברת מידע בשילוב טכנולוגיות ניהול וניתוח מאגרי מידע רחבים.

אחד מתחומי המחקר והפיתוח המדגימים באופן ברור את שילוב תפיסת ה-“בריאות חכמה” כחלק מה- “עיר החכמה” הוא התחום הגיאו-מרחבי. תחום זה בהקשר הרפואי עוסק במידע רפואי הכולל ערכים של מיקום גיאוגרפי ומרחבי. דוגמא ליישום בתחום זה הוא מהלך הצבה של סנסורים ומכשירי ניטור רפואיים עירוניים המחוברים למאגרי מידע דרך תשתית האינטרנט (IOT ), איסוף וניהול המידע בקנה מידה רחב ובזמן אמת מאפשר יישומים רבים היכולים לשפר את המענה התכנוני והאופרטיבי לתופעות רפואיות בעיר. במאמר שפורסם ב-2019 בנושא יישומי מחשוב אינטליגנציה מלאכותית (AI) בהקשר למרחב גיאוגרפי, הוצגו דוגמאות ליישומים בתחום כגון מערכת לזיהוי מרחבי של תפוצת מחלת האיידס בחוף השנהב, זיהוי הקשר שבין אלרגיות למקומות גיאוגרפיים  ועוד.⁴ האינטגרציה שבין מידע רפואי נרחב (Big health Data) ,תשתיות אינטרנטיות בעיר (IoT) ויכולת עיבוד מידע באמצעות אינטליגנציה מלאכותית (AI) מאפשרת לרשויות העירוניות ומכתיבי מדיניות להרחיב ולשפר את שירותי הרפואה הציבורית בעיר. בנוסף, כאשר מתמודדים עם אירועי חירום רפואיים, קיומו של מאגר נתונים רפואי – מרחבי מחובר לתשתיות וליכולות ניתוח בזמן אמת יש משמעות רבה במתן מענה מיטבי באמצעות מיפוי, ניווט יעיל והעברת מידע רפואי קונטקסטואלי לצוותי החירום.

למה כל זה חשוב? תופעת הדום לב

דום לב הינה תופעה רפואית במהלכה נוצרת הפרעה חשמלית בלב הגורמת לקצב פעולה לא סדיר אשר משבש את יכולת שאיבת והזרמת הדם מהלב לאיברים החיוניים בגוף האדם. בתוך מספר שניות מתחילת אירוע דום לב יאבד האדם הנפגע את הכרתו, נשימותיו יעצרו לחלוטין וללא טיפול מהיר, סביר להניח שהנפגע ימות תוך מספר דקות.⁵ הטיפול המומלץ בתופעה הוא ביצוע מיידי של פעולת החייאה בסיסית של עיסויי לב (לחיצות על בית החזה) אשר משמרת את הזרמת הדם לאיברים החיוניים באופן מכני. לאחר מכן יש לבצע מתן שוק חשמלי (דפיברילציה) באמצעות מכשיר הדפיברילטור – מפעם.

יש לציין שתופעת הדום לב יכולה להתרחש כתוצאה ממספר סוגים שונים של הפרעות קצב אשר לא כולן ניתנות לטיפול בשוק חשמלי ( SR, SVT ,AF לדוגמא), הפרעות חשמליות  שכיחות אשר ניתנות לטיפול בשוק חשמלי הן VF ו- VT. ⁶ ככל שמתן הדפיברילציה יהיה מהיר יותר כך סיכוי השרידות של הנפגע יהיו גבוהים יותר. איגוד הקרדיולוגים הישראלי מתעדף את פעולות העזרה לאדם הלוקה בדום לב: ראשית יש לקרוא לעזרת צוות חירום רפואי, במידה ויש מפעם בסביבה הקרובה יש להפעילו בהקדם האפשרי, במידה ואין מפעם נגיש יש לבצע פעולות החייאה בסיסיות ובמקביל לשלוח אדם נוסף למצוא מכשיר זמין לשימוש (שם). תופעת דום לב עלולה להתרחש בכל מקום באופן פתאומי ובמקרים רבים ללא כל סימנים מקדימים ברורים. עקב המשמעות הרבה שיש לטיפול דפיברילציה מוקדם בהעלאת סיכויי השרידות מאירוע, נהוג להפריד במחקר בין מצבים בהם התרחש אירוע דום לב בתוך שטח מוקדי שירות רפואיים בהם יש טיפול זמין באופן מהיר לבין אירועים שמתרחשים מחוץ לבתי חולים בהם הטיפול מבוסס על עוברי אורח מזדמנים והגעה של צוות חירום רפואי נייד. אבחנה נוספת לאירועים אשר מתרחשים במקומות חיצוניים למוקדים הרפואיים היא בין אלו שהתרחשו במבנים פרטיים, אלו שהתרחשו במבני ציבור ואלו שבשטחים ציבוריים פתוחים. עפ”י נתוני איגוד הלב האמריקאי, כ-356,000 אירועי דום לב מתרחשים בארה”ב מחוץ לבתי חולים מדי שנה וכ-90% מהמקרים מסתיימים במוות.⁷

על פי הערכות, כמחצית מאירועי הדום לב בישראל מתרחשים מוחץ לבתי חולים ומוקדי שירות רפואיים (כ-4,000 בשנה). סיכוי השרידות לאירוע מחוץ לבית החולים עומד על 5-10%. ⁸ במסגרת מחקר שבוצע ב-2014 על יחסי עלות – תועלת בטיפול באירועי דום לב מחוץ לבתי חולים בירושלים, מוצגים נתונים סטטיסטיים המעידים על  התופעה. מאחר ולא בוצע מחקר היקפי בנושא ברמה הארצית, ניתן ללמוד מהמחקר המקומי ולהניח שהנתונים יהיו דומים בערים נוספות בישראל, בשנים  2005-2010 התרחשו בירושלים 3,355 אירועי דום מחוץ לבתי חולים ומוקדים רפואיים. ב- 2264 מהמקרים ניתן טיפול תומך חיים (החייאה) ע”י עוברי אורח. 206 מטופלים בלבד שרדו את האירוע (6.1%), מתוכם רק 113 שרדו ללא פגיעה נוירולוגית (3.4%). כחלק ממסקנות המחקר עלתה הטענה כי יש להשקיע בטיפול מוקדם בנפגעי דום לב מאחר ומטופלים הסובלים מפגיעה נוירולוגית הם נטל כבד על המערכת מבחינה טיפולית ותקציבית.⁹ עוד ניתן ללמוד על המצב בארץ מדבריו של פרופ’ עמוס כץ, מנהל המערך הקרדיולוגי במרכז הרפואי ברזילי באשקלון: “הנתונים בארץ מלמדים שנט”ן  (ניידת טיפול נמרץ) מגיעה למקום בתוך כעשר דקות, שזה טוב, אבל לא מספיק… אם העוברים ושבים מתחילים מיד בעיסוי לב, הדבר משפר את הסיכוי להישרדות ולמזעור הנזק המוחי”. ¹⁰

קיצור פרק הזמן הקריטי שבין רגע תחילת אירוע דום לב ועד מתן דפיברילציה היא סוגיה המושפעת ממספר רב של משתנים. במחקר ובפרקטיקה שתי גישות בנוגע לקיצור זמני הטיפול.

1. התמקדות בשירותי החירום הרפואיים המקצועיים; שיפור בזמני ההגעה של צוותי חירום רפואי, יעילות הזנקה ממוקד חירום, יעילות בהכוונה טלפונית, העלאת זמינות אנשי צוות חירום רפואי באמצעות יישומי רשת ועוד.
2. התמקדות בשיפור זמני הטיפול תוך התמקדות במענה רפואי שאינו מקצועי. העלאת זמינות מכשירי דפיברילטור במרחב הציבורי, הגברת מודעות ונכונות למתן עזרה ראשונה ע”י עוברי אורח, העלאת יעילות ההחייאה ע”י עובר אורח, הגברת מודעות לשימוש במכשיר דפיברילטור, שיפור והוזלה של מכשירי דפיברילטור, הנגשת מכשיר באמצעות רחפן ועוד. גישה זו מניחה כי לא ניתן להגיע לזמינות מספקת של צוותי חירום רפואי לכן יש לקדם טיפול מיידי של עוברי אורח עד להגעת סמכות רפואית מקצועית. יעילות גישה זו הודגמה במספר מקרי בוחן אשר הראו כי העלאת הזמינות של מכשירי מפעם משפר את סיכויי השרידות מאירוע.¹¹ ברוח  גישה זו קודמו חוק הדפיברילטורים/ מפעמים ופרויקטים שונים להצבת מכשירים במרחב הציבורי בארץ ובעולם.

אימוץ הגישה השנייה ופרישה של מכשירי המפעם

מכשיר המפעם מורכב ממחשב בקרה, סוללת מתח ואלקטרודות. המכשיר מבצע ניטור של קצב הלב ומאפשר להעביר למטופל שוק חשמלי דרך האלקטרודות המוצמדות לבית החזה (מתוך אתר המרכז לרפואת חירום בע”מ). פעולת הדפיברילציה הינה העברת זרם חשמלי ללב במטרה להסדיר את קצב פעולתו. הזרם החשמלי גורם לעצירה רגעית ואיפוס מנגנון הקיצוב המאפשר חזרה לקצב סדיר. ישנם מספר סוגי מכשירים; מכשיר מפעם ידני הינו מכשיר בו הבקרה וההחלטה על מתן שוק חשמלי נמצאת בידי האדם המפעיל את המכשיר, מכשיר זה מתאים לשימוש צוותים רפואיים ומאפשר מגוון יחסית רחב של טיפול. מכשיר מפעם אוטומטי הינו מכשיר הפועל בצורה עצמאית; מרגע שהמכשיר מחובר למטופל הוא מנטר את קצב הלב ונותן שוק חשמלי בהתאם לצורך ללא התערבות אדם. המכשיר נותן מענה טיפולי יחסית מצומצם אך מאד יעיל בזיהוי וטיפול במצב של פרפור חדרים (אחת מהפרעות הקצב השכיחות ומסוכנות ביותר).

יעילות המכשיר – עפ”י מסמך המדריך להחייאה של מועצת ההחייאה האירופאית אשר פורסם ב-2015, מתן דפיברילציה למטופל בפרק זמן של 3-5 דקות מרגע תחילת אירוע דום לב יכולה להעלות את סיכויי השרידות ב- 50-70%. בכל דקה שעוברת מתחילת האירוע, סיכויי השרידות יורדים ב- 10-12%. במידה ומבוצעת החייאה על ידי עובר אורח, הנסיגה בסיכויי השרידות תהיה בקצב יותר איטי של 3-4% לכל דקה שעוברת. עוד עולה מהנתונים כי זמן הגעה הממוצע של צוותי חירום רפואי בערים בקהילות השונות באירופה עומד על 5-8 דקות והזמן הממוצע מרגע הקריאה ועד למתן דפיברילציה ראשונה על ידי איש צוות רפואי הוא כ- 8-11 דקות. מיקום והנגשה של מכשירי מפעם אוטומטיים לשימוש עוברי אורח במקומות ציבוריים יכולה לשפר באופן משמעותי את סיכויי השרידות מאירוע דום לב באמצעות דפיברילציה מוקדמת טרם הגעת הצוות הרפואי.¹² דוגמא טובה ליעילות מכשירי המפעם ניתן לראות במחקר שבוצע במבני קזינו בארה”ב. במסגרת המחקר צויידו כעשרה קזינואים במכשירי דפיברילטור, וקציני האבטחה עברו הכשרה בסיסית בתפעולם. לאחר כשנתיים של מעקב הוצגו נתונים לגבי אחוזי השרידות מאירועי דום לב שהתרחשו בתחומי הקזינואים. מתוך 105 מטופלים שעברו החייאה בשילוב מכשיר מפעם כ-53% שרדו את האירוע. הזמן הממוצע מרגע תחילת אירוע הרפואי ועד מתן דפיברילציה היה 2.9-4.4 דקות. ממוצע השרידות מאירוע למטופלים שקיבלו שוק חשמלי תוך פחות מ-3 דקות עמד על 74%. ממוצע השרידות למטופלים שקיבלו שוק חשמלי לאחר יותר מ-3 דקות עמד על 49% .¹³ ניתן ללמוד מהנתונים על האפקטיביות הרבה של דפיברילציה מוקדמת. במחקר נוסף שנערך ב-2002 בשלושה שדות תעופה בשיקגו, ארה”ב, נבחנה רמת הנכונות והיכולת של עוברי אורח לתפעל בצורה יעילה את המכשירים. מתוצאות המחקר שנמשך שנתיים נראה כי עוברי אורח חסרי כל נסיון רפואי מסוגלים לתפעל את המכשירים בצורה יעילה ולשפר משמעותית את סיכויי השרידות של המטופלים.¹⁴

ישראל וחוק הדפיברילטורים/ מפעמים

בשנת 2008 נחקק חוק הצבת מכשירי החייאה במקומות ציבוריים בישראל. עפ”י החוק מחויב כל מוסד מארח קהל הפתוח להתקהלות של יותר מ-500 אנשים למקם מכשיר החייאה אוטומטי (דפיברילטור/ מפעם) בשטחו. על המכשיר להיות נגיש ומסומן באופן ברור וקל לזיהוי. בנוסף להגדרה המחייבת הכללית, מגדיר החוק רשימה של מבני ציבור ספציפיים המחויבים בהצבת מכשיר גם ללא קשר למספר המשתמשים: קניונים , משרדי ממשלה, שדות תעופה, גני אירועים, מוסדות לימוד, מכוני כושר הם חלק מרשימה זו. תקנות החוק נכנסו לתוקף בשנת 2014 ובמסגרתן הוגדרו הנחיות מפורטות להצבה. במבני ציבור גדולים יש להציב את המכשירים במרחקים של עד 300 מטר בין מכשיר למכשיר כך שבכל רדיוס של 300 מטר יהיה מכשיר זמין. בתקנות מופיע פירוט בנוגע לשלטי ההכוונה הנדרשים, רישום המכשיר במשרד הבריאות, בדיקות תקינות, אחזקה והמלצות לאופן ההתקנה במבנה. עפ”י קובץ התקנות, במידה של אי עמידה בהגדרות החוק, צפוי בעלי המקום לענישה בכנס כספי.¹⁵ לשם השוואה, בארה”ב חוק הדפיברילטורים הינו חוק מדינתי, המדינה הראשונה ליישם את החוק היתה פלורידה כבר ב-1997 ועד שנת 2010 בכל מדינות ארה”ב הוגדרו חוקים ותקנות בנוגע למיקום מכשירי החייאה ציבוריים.¹⁶

אז חוק ותקנות קיימים אך כיצד מבוצעת פרישת המכשירים העירונית בפועל ? ההיגיון אומר כי הפרישה תהיה מיטבית בכל רחבי העיר אך המציאות מורכבת יותר. ברשימה הבאה אדון בפרישת המכשירים בעיר, וסוגית האי שוויון.

ברשימה הקודמת הצגנו כיצד הפכו מפעמים (דפיבלירטורים) לחובה במרחבים ציבוריים על מנת להציל את חייהם של מי שלוקים בדום לב. רשימה זו מתמקדת בפרישה שלהם במרחב העירוני של תל אביב ומגלה כי גם בהיבט הזה קיים אי שוויון בין אזורים מוחלשים לעשירים בעיר.

מערך מכשירי המפעם הציבוריים הפרושים במרחב העירוני מהווה את אפשרות הטיפול היעילה ביותר כיום לנפגעי דום לב במרחב הציבורי הפתוח. למרות שחוק המפעמים נקבע ב-2008 ותוקן ב-2014 (ראה רשימה קודמת), נראה כי בפועל לא מבוצעת כל אכיפה אקטיבית של התקנות.¹ האחריות לחוק וליישומו מוטלת כיום על משרד העבודה והרווחה ,יאך למשרד אין למעשה יכולות אכיפה וניהול מקצועי בתחום, המכשירים עליהם מתבצע פיקוח הם מעטים בלבד, לא מתבצעת כל הצלבת נתונים מול אירגוני ההצלה ולא קיים בפועל מנגנון רישום וניהול מידע.² ב-14.2.2022 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק לעידוד שימוש במכשירי מפעם, חיזוק האכיפה והעברת התחום למשרד הבריאות מתוך מטרה לייעל ולשפר את מערך מכשירי המפעם. נכון ל- 05.2022 הצעת החוק עדיין ממתינה לדיון מוקדם וטרם נקבעה לה וועדה מטפלת.³

אז כיצד מפוזר מערך המפעמים במרחב הציבורי הפתוח בעיר תל אביב? מה ניתן ללמוד מכך? רשימה שנייה על מכשור מציל חיים, גאוגרפיה, ואי שוויון.

שרשרת הטיפול במרחב הציבורי

שרשרת הטיפול במקרה של אירוע דום לב במרחב הציבורי מתחילה בקריאה לעזרה של עובר אורח המתקשר למוקד חירום רפואי, המוקדן מקבל מידע ראשוני על מאפייני ומיקום האירוע ונותן הנחיות ראשוניות לביצוע עיסויי החייאה. לאחר מכן יבצע ניתוח מהיר של מיקום מכשירי המפעם הסמוכים ויכווין את עובר האורח למציאת המכשיר הקרוב ביותר תוך מתן הסברים על הפעלת המכשיר ובמקביל יזניק כוחות רפואיים למקום. עובר האורח יביא את המכשיר הסמוך בעזרת הכוונת המוקדן, יפעיל את המכשיר ויפעל על פי ההוראות הקוליות המורות על הדבקת האלקטרודות על המטופל והשארת המכשיר מחובר עד להגעת הצוות הרפואי. בכדי להגיע לטיפול מיטבי יש לבצע את הפעלת המכשיר על המטופל בתווך זמנים של כ- 5 ד’ מתחילת האירוע ולכן יש חשיבות למרחק שבין מכשיר המפעם ומיקום האירוע, מרחק של כ- 100 מ’ נחשב כמרחק מיטבי שזמן הבאת המכשיר הממוצע לוקח בו כ- 3ד’.⁴

העמדות הפיסיות של המפעמים ומיקומן

 עמדות מפעם חכמות הן ארונות אשר בתוכם ממוקם מכשיר המפעם, הארונות מעוצבים בנראות בולטת והם מלווים בשילוט וטקסט הסבר על השימוש בעמדה, מספר העמדה ומספר טלפון למוקד החירום. הארונות נעולים בשגרה ונפתחים באמצעות שליטה מרחוק כאשר מוקדן מוקד החירום הרפואי רואה לנכון.⁵ העמדות החכמות, שלא כמו כלל מכשירי המפעם הפרטיים,  ממוקמות במרחב העירוני הפתוח ומטרתן לתת מענה לציבור הרחב.

למיקום העמדות במרחב העירוני ישנה חשיבות רבה להצלחת סגירת מעגל הטיפול בזמנים קצרים. עפ”י איגוד ההחייאה האמריקאי, הצבת מכשיר מפעם אפקטיבית היא כזו המאפשרת זמן תגובה מהיר ככל האפשר מרגע שאדם נפגע התמוטט ועד לחיבורו למכשיר. “באופן אידיאלי, על מתכנן תכנית הצבה למכשירי דפיברילטור ללמוד את הנתונים הקיימים בנוגע לאירועי דום לב בקהילה הספציפית בה ממקמים את המכשירים ולזהות אתרים ואזורים בהם ישנה סבירות גבוהה לאירועים ובהם למקם את המכשירים. התאמה לאתרים ספציפיים ויכולות הפרישה השונות יהיו שונות בכל קהילה. כדי למקסם את הרווח משירותי הבריאות המוגבלים, יש למקם מכשירים במקומות בהם נצפו הכי הרבה אירועי דום לב בעבר.” ⁶ מקום בו ישנה סבירות גבוהה לאירועי דום לב מכונה נקודה חמה והוא מוגדר כמקום בו מתרחש לפחות אירוע אחד כל 5 שנים. הצבת מכשיר בנקודה חמה מתוארת בהנחיות האירופאיות כהצבה יעילה מבחינת עלות – תועלת.⁷ כהמשך להנחיות גנריות אלו, בוצעו בשנים האחרונות מספר מחקרים המציגים מתודולוגיית הצבה יעילה המתבססת על שימוש במאגרי מידע רחבים ובמודלים ממוחשבים לפרישה מיטבית.⁸ במסגרת טיפול צוותי החירום הרפואי  במקרים של דום לב בישראל מבוצע איסוף מידע בסיסי הכולל בין השאר את מיקום האירוע וסוג הטיפול שבוצע אך מידע זה אינו נגיש לציבור. תהליך הקמת עמדות חכמות והצבתן במרחב העירוני הוא תהליך מגבלתי, תלוי תשתיות והגדרות של הרשויות המקומית במסגרתו מבוצע שיתוף פעולה בין ארגון ההצלה, אשר מקים בפועל את העמדה, ונציג או וועדה מקצועית מטעם הרשות אשר שואפים להצבה מיטבית במרחב העיר. למרות עליית המודעות והמשאבים המושקעים בתחום בשנים האחרונות נראה כי ברוב הרשויות כיום לא מיושמת מתודולוגיית הצבה סדורה, אין יישום של קווים מנחים ברמה העירונית ולא נעשה שימוש במאגרי המידע הרפואי של אירועי דום לב היסטוריים אשר יכולים ליעל את פרישת העמדות החדשות. עפ”י הערכה של אריאל חסידים, מיוזמי מאגר המידע “איפה דפי”⁹ אשר מרכז וממפה מיקומי מכשירים בכל הארץ במטרה להנגישם לציבור הרחב, ישנם אזורים עירוניים בהם צפיפות מכשירים גבוהה מאוד ואזורים אחרים בהם אין מכשירים זמינים במרחקים גדולים באופן שאינו מיטבי.

בהשוואה בין שתי שכונות בעיר תל אביב ניתן ללמוד על מגמה בפערי הצבת המכשירים במקומות שונים בעיר:¹⁰

במיפוי ניתן לראות כי למרות שהצפיפות העירונית בשכונת שפירא גדולה מזו שבשכונת בבלי, כיסוי המכשירים בה נמוך באופן משמעותי. נראה כי פערי הכיסוי של מכשירי המפעם בין השכונות אף נמצאים בקורלציה עם פערי המדד הכלכלי- חברתי.  הגופים שמבצעים כיום את רוב הצבות העמדות החכמות במרחב הציבורי בישראל הם ארגון מד”א ולאחריו איחוד הצלה. שלב הקמת העמדה כולל עבודה משותפת של מספר גורמים ביניהם הרשות המקומית, הגורם הממן, וארגון ההצלה (המשווק). חלק גדול מפרויקטי ההצבה העירוניים מתבססים על תרומות במסגרתם מתאפשרת התארגנות של יחידים או קבוצות לתקצב הקמת עמדה בשכונה או במיקום ספציפי בעיר. גורמים נוספים התורמים כספים להצבת עמדות הם מפעל הפיס אשר קידם פרויקט רחב היקף של הצבת כ- 600 עמדות על גבי תחנות המפעל בשנים האחרונות והרשויות עצמן אשר מתקצבות הקמת עמדות בתחומן. ביחס לגורמים אלו, עולה שאלה בנוגע לרמת המעורבות והתכנון המקצועי של הרשויות בתהליך פרישת העמדות ומיקומן בעיר כחלק מתכנון אסטרטגי כולל לטובת הציבור הרחב.

מוקדי החירום ומאגרי המידע  

בישראל שני מוקדי חירום והצלה מרכזיים; הראשון והנפוץ ביותר בשימוש הוא מוקד מד”א שמספרו 101, המוקד השני שייך לארגון איחוד והצלה שמספרו 1221. המוקד הראשי של מד”א הוא מרכזייה טלפונית ארצית שמקבלת ומנתבת קריאות חירום למוקד מרחבי אשר נותן מענה אופרטיבי בהתאם לסוג הקריאה. במטרה לחסוך זמן, בחלק מתהליכי העברת המידע משולבים ניתוחים ממוחשבים אוטומטיים. במהלך ניהול אירוע של דום לב במוקד מד”א לדוגמא, מערכת ממוחשבת מנתחת באופן אוטומטי את מיקומי המכשירים הקרובים ביותר למיקום האירוע, בהתבסס על מאגר מיקומי עמדות המפעם של מד”א, ומציגה למוקדן את המכשירים הרלוונטיים להכוונת עובר האורח.

מאגרי המידע הגיאוגרפי הם מסדי הנתונים בהם נשמר מידע אודות מיקום ומצב התקינות של מכשירי המפעם ובאמצעותם ניתן להכווין ולמצוא מכשיר קרוב בזמן אירוע דום לב. מאגר המידע “איפה דפי” הוא  מיזם מיפוי חברתי שהוקם ע”י אריאל חסידים ושלושה רפואנים נוספים מאוניברסיטת בן גוריון ב- 2015.¹¹ המאגר מתבסס על מיקור המונים והוא מאפשר לכל אדם לצרף מכשיר מפעם שבבעלותו למאגר לאחר מילוי מספר פרטים הכוללים מיקום מדויק, תמונה ופרטי קשר. המאגר מקושר לאפליקציה חינמית להורדה בה ניתן לראות בפשטות את מיקומי כל המכשירים ואף לבצע ניווט אל המכשיר הקרוב ביותר במידת הצורך. הפרויקט הוא התנדבותי והמידע בו פתוח לשימוש הציבור והרשויות המקומיות תחת רישיון פתוח ומתירני. מאגר “איפה דפי” הוא מאגר מידע רחב המכיל מספר רב של מכשירים מכל הסוגים (כ-4,750 מכשירים). למרות שהמאגר מאפשר דיווחי תקינות באופן וולנטרי ומיישם שיטת חתימת GPS באמצעות צילום משולב מיקום לקבלת מיקום מדוייק ואמין, על המכשירים שבמאגר אין אחריות מבחינת תקינות, אחזקה ומיקום.

מאגר המידע של מד”א מכונה “מאגר הדפיברילטורים הלאומי”, המאגר מכיל את כל העמדות החכמות של הארגון ובשנים האחרונות אף נפתחה קריאה לציבור לצרף מכשירים בבעלות פרטית למאגר, מכשירים אלו אינם בבעלות מד”א ולכן לא נמצאים תחת אחריותם.12 המידע שבמאגר משמש את מד”א בלבד והוא אינו פתוח לציבור. לאחר מספר שנים של ניתוק בין מאגר מד”א למאגר “איפה דפי”, בחודשים האחרונים נוצר שיתוף פעולה במסגרתו ניתן לצפות במידע ממאגר “איפה דפי” גם במאגר מד”א אשר משמש את מוקדי החירום הרפואי של הארגון. מאגר מידע נוסף מנוהל על ידי ארגון איחוד הצלה והוא כולל את העמדות החכמות שלהם המחוברות למוקד חירום איחוד הצלה ואת המידע המופיע במאגר “איפה דפי”. נכון לחודש פברואר 2022, נראה כי אין קישור מוסדר בין מיקומי העמדות של איחוד והצלה ומד”א. יניב שחר, מנהל אגף קהילה באיחוד הצלה, ציין במהלך ישיבת וועדת משרד הבריאות ב- 21.2.2022 ” אנחנו באיחוד הצלה פרוסים על בסביבות 40,50 מכשירים חכמים, לא על כלל הדפיברילטורים, עם פתיחה מרחוק דרך המוקד. המכשירים האלה לא נמצאים במוקד מד”א, אף אחד לא יודע עליהם”.[ 4.מתוך פרוטוקול דיוני ועדת הבריאות, 21.2.22. נכון לחודש 05.22, מיקומי עמדות איחוד והצלה מופיעות גם במוקד מד”א. מיקומי עמדות מד”א מנגד מופיעות במאגרי מד”א בלבד.]

בין ארגון מד”א ואיחוד הצלה קיים מתח ואף תחרות הפוגעת לעתים במענה הרפואי לציבור, סוגיה זו נידונה לעתים קרובות בתקשורת ואף הגיעה לגישור וניסיונות הסדרה במשרד הבריאות שאחראי על כלל אירגוני החירום והצלה בישראל.[ 5. ” איחוד הצלה בכתב הגנה נגד מד”א: “פועל כמונופול מסוכן”, אתר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, 11.3.2019] כחלק מניסיון ההסדרה בתחום, קודם בכנסת במהלך השנה האחרונה החוק לאיחוד מוקדי החירום הרפואיים ובמסגרת הדיונים המכינים לקריאה ראשונה נקבעה פשרה זמנית בין הארגונים באמצעות הוראת שעה לחצי שנה המחייבת  קשר ישיר בין המוקדים ושיתוף מידע מלא בקריאות חירום תוך דיווח על זרימת המידע למשרד הבריאות אחת לחודש, עוד נקבע שהצעת החוק תוקפא עד שיבחן מחדש שיתוף הפעולה בין האגרונים הנגזר מהוראה זו בתום חצי השנה.¹³

ניתן לומר שחוסר האסדרה בין הארגונים והכפילות במערכות המידע והמוקדים הרפואיים עלולים ליצור מצב של הכוונה לא יעילה למכשיר (מכשיר סמוך לאירוע דום לב שאינו מופיע במאגר המידע של המוקד לדוגמא) ולקשיים בהעברת מידע להזנקת צוות רפואי בזמני הטיפול הקצרים אשר יפגעו ברמת הטיפול הרפואי לתופעה. על פי פרופ’ שרון עינב, מנהלת טיפול נמרץ שערי צדק ויושבת ראש החברה הישראלית להחייאה, ישנו צורך בוער בהקמת מנגנון רישום וניהול מידע לאומי נטול אינטרסים שירכז את כל המידע על מכשירי המפעם ואירועי הדום לב. עינב מצביעה על כך שמצד אחד ישנו מחסור במכשירי החייאה במרחב הציבורי ומצד שני מכשירים רבים אינם מחוברים לאותם מאגרי המידע, חוסר הריכוזיות והאחידות מהווה בעיה שפוגעת בטיפול בנפגעים ובאחוזי השרידות.¹⁴

משתמשי הקצה

קיצור זמני הטיפול בנפגעי דום לב במרחב הציבורי מתבסס על תפעול מכשיר המפעם על ידי עוברי אורח טרם הגעת צוות חירום רפואי. על פי ליהי קורין, יזמית פרויקט “שמים לב”¹⁵ להעלאת המודעות וחשיפת הציבור למכשירים, אין כל בעיה בתפעול המכשיר מבחינה טכנולוגית וכל אדם מגיל 12 ומעלה מסוגל להפעילו ללא כל ניסיון. עם זאת, טוענת קורין, ישנה בעיה משמעותית בחוסר המודעות הציבורית לתופעת הדום לב ולאפשרות הטיפול היעיל באמצעות המפעם.  

בסקר שאלונים שבוצע בשכונת בבלי ושכונת שפירא בתל אביב בתאריכים 30.03.22 ו- 04.04.22 בהתאמה, נשאלו עוברי אורח ברחוב בנוגע לרמת ההיכרות שלהם עם מכשירי המפעם, השאלונים בוצעו במרחק פיסי של פחות ממאה מטרים מעמדת מפעם ציבורית. כ- 40% מהנשאלים (N=30) ציינו שהם רק שמעו על מכשיר המפעם, כ-13% בלבד טענו כי הם מכירים אותו היטב. כ-40% מהנשאלים טענו שלא יהיו מסוגלים להפעילו בעת הצורך וכ-13% בלבד טענו כי המכשיר פשוט להפעלה.

במטרה לבחון פערים בתפיסות וביכולות טכנולוגיות ודיגיטליות הקשורות בתפעול המכשירים במקמות שונים בעיר, בוצעו השאלונים בשתי שכונות בעלות רקע חברתי שונה. שכונת שפירא מוגדרת באשכול כלכלי-חברתי 3 ושכונת בבלי באשכול 8. ¹⁶ למרות פערים אלו, נראה שרמת המודעות ותחושת המסוגלות בתפעול המכשירים זהה בשתי השכונות ומעידה על רמת היכרות נמוכה עם המכשיר ואופן הפעלתו באופן כללי.

ביחס לשלב האקטיבי בו נדרש עובר האורח למצוא ולהביא את המכשיר הקרוב ביותר למקום אירוע הדום לב, ישנן מספר גישות לצורת ההכוונה היעילה ביותר. גישה אחת מתבססת על שימוש ביישומי טלפון חכם על פיה מהלך אופטימלי של סגירת מעגל טיפולי מתרחש כאשר עובר אורח מדווח למוקד חירום על אירוע דום לב והמוקד שולח לו באופן אוטומטי לינק ניווט לטלפון החכם באמצעותו הוא יכול למצוא את דרכו למכשיר הקרוב ביותר. גישה שניה מתבססת על הכוונה טלפונית בלבד של מוקדן בעל הכשרה לניהול האירוע הרפואי. גורם הבקיא בניהול אירועי חירום במוקד מד”א מעריך כי למרות שמבחינה טכנולוגית קיימת האפשרות לשלוח לינק ניווט, בזמני לחץ של התרחשות אירוע חירום רפואי רוב האנשים יתקשו בביצוע מטלות טכנולוגיות מסוג זה ויעדיפו לקבל הכוונה טלפונית ממוקדן אשר ינחה וילווה אותם בטלפון לאורך כל.

במסגרת השאלון, נשאלו עוברי האורח בשתי השכונות בנוגע לשלב האקטיבי בו נדרשים האנשים למצוא את מכשיר המפעם הקרוב ביותר לאירוע. בתשובה לשאלה – כיצד ניתן למצוא את מכשיר המפעם הקרוב ביותר?, 100% מתושבי שכונת שפירא (N=15) טענו כי הם לא יודעים איך אפשר למצוא מכשיר, לעומת -60% מתושבי שכונת בבלי (N=15). בנוסף, בשכונת בבלי כ-27% טענו שיתקשרו וישאלו במוקד מד”א, כ-13% אמרו שיבדקו באפליקציה או דרך האינטרנט בטלפון חכם. שאלה נוספת בחנה את העדפות הנשאלים להכוונה למכשיר באמצעות שיחה וליווי טלפוני או באמצעות לינק ניווט אוטומטי. מהנתונים עולה שבשכונת שפירא רוב האנשים העדיפו שיחה טלפונית ובשכונת בבלי היו העדפות לכאן ולכאן.

ביחס ליכולת הדיגיטלית, במידה וכלי העזר כגון אפליקציה ייעודית או לינק ניווט אוטומטי למציאת מכשיר יהפכו לסטנדרט בתפעול אירוע חירום של דום לב נראה כי למגמת הפער הדיגיטלי שהודגמה בין שתי השכונות משמעות רבה. במצב שכזה, חוסר יכולות דיגיטליות יתבטא כעיקוב בזמני הטיפול לנפגע דום לב וירידה בסיכויי השרידות בשכונת שפירא לעומת שכונת בבלי. במידה וכלים אלו אינם אפקטיביים במצבי לחץ וחירום רפואי, כמו שתואר, והם יישארו ככלי עזר משניים בלבד ביחס להכוונה וליווי קולי באמצעות המוקדן, נראה שרמת היכולות הדיגיטליות של עוברי האורח בשתי השכונות הן זניחות להצלחת סגירת המעגל הטיפולי. כיום, ברוב המקרים מתנהל האירוע הרפואי באמצעות ליווי והכוונה קולית של מוקדן מד”א ולכן ניתן לומר ביחס למציאות הקיימת שהפער הדיגיטלי שבין השכונות אינו בעל משמעות רבה.

החיים של מי שווים יותר?

בשנים האחרונות ישנה מגמה מבורכת של עליית מודעות והרחבת פרויקטי ההצבה של עמדות מפעם חכמות במרחב הציבורי. עם זאת, נראה כי מגמת הפרישה במצב הקיים בישראל מגבירה מצב של אי שוויון מרחבי בו בערים ושכונות בעלות יכולות כלכליות גבוהות יוצבו יותר מכשירים ציבוריים מאשר במקומות בעלי יכולות כלכליות נמוכות.  בנוסף, כפילות במערכות הדיגיטליות; מאגרי המידע, המוקדים ואפליקציות קצה שונות, פוגעת ברמת הטיפול הרפואי ומפלה לרעה קהלי משתמשים שונים. ציבור משתמשי מוקד איחוד והצלה כדוגמא, יקבלו מענה רפואי פחות טוב מאשר משתמשי מוקד מד”א מאחר ועמדות מד”א הרבות לא יופיעו במערכות המידע שלא משויכות אליו.

לנקודות אלו יש להוסיף את פערי הידע והיכולות הדיגיטליות בין שכונות בעיר תל אביב אשר לא מהוות כיום גורם משפיע משמעותי על איכות המענה הרפואי לתושבים אך עלולות להפוך לכאלה אם תגבר ההישענות על כלי העזר הדיגיטליים.

אין  ספק שכל הגופים, הארגונים והמתנדבים הפועלים בתחום מכשירי ההחייאה הציבוריים שואפים לשפר את המענה הרפואי לתופעת הדום לב ולהציל חיים ועל כך הם ראויים להערכה רבה. עם זאת, נראה כי חוסר ההסדרה ולקיחת האחריות על התחום ברמת משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות וארגוני ההצלה גורם למענה רפואי לא מיטבי לתושבים ואף תורם למצב של הצבה אי שוויונית, כפילות מערכות דיגיטליות ופערי מידע בין ערים ושכונות בישראל. זוהי נקודת מפתח אותה יש לשנות על מנת לקדם ולשפר את השירות הרפואי-עירוני לרמת יעילות ונגישות טובה יותר לציבור הרחב.

ברשימת המשך זו לרשימה שעסקה בביטול שביל האופניים ברחוב מסילת ישרים בשכונת שפירא, פרופ’ טלי חתוקה מתייחסת לתגובות השונות שעלו והציפו את התהליכים העמוקים המתרחשים בשכונה, את הקונפליקטים ונקודות המבט השונות על עתיד השכונה והרחוב.

לעיתים, התבוננות ובחינה של אתר אחד – רחוב, כיכר, בניין מגורים, חושפת את מלוא מורכבותם של החיים בעיר של המאה ה-21. המורכבות בעיר העכשווית באה לידי ביטוי במאבק על חלוקת משאבים ועל סדר היום התכנוני. שיתוף הציבור בפרט ואופי המשילות בעידן הדיגיטלי בכלל מעצימים מאבקים וקונפליקטים, וחוקרים מובילים בעולם רואים זאת כתהליך חשוב וחיובי בחברה בת זמננו. חיובי כיוון שחברה אקטיבית, נתפסת כחברה בריאה וחיונית. אולם אליה וקוץ בה. לא לכל הקבוצות בחברה אותו הון אנושי המאפשר להם לקדם את סדר היום הרצוי מבחינתם, במיוחד בעידן הדיגיטלי.

הרשימה על מסילת ישרים היא הצצה לאירוע, לכאורה מינורי, שינוי תוואי של מסלול אופניים. אך שינוי זה משקף תהליכים עמוקים בשכונה, קונפליקטים ונקודות מבט שונות על עתיד השכונה ועל האתר שנמצא בתכנון ורה-תכנון בשנים האחרונות. אז מה היה לנו?

נקודת המבט החברתית – כלכלית

“הרסתם את שכונת שפירא חבל על השכונה המנהיגים שלנו מסרו את השכונה לזרים על מגש של כסף חבל על השכונה שנולדתי בה”¹

“יש הוכחה ששביל האופניים הוא שהרס את המסחר ברחוב?…”

“לפני השביל היו הרבה יותר חנויות פעילות ואיכותיות, הרחוב תיפקד הרבה יותר ברמה המסחרית”

+

חלק ניכר מן התגובות התייחסו לשינויים העמוקים אותה עוברת השכונה. ג’נטריפקציה, עליית יוקר המחייה, הדרה של קבוצות חלשות. שינויים אלו הם חלק קטן מן התופעות שמתרחשות בשכונת שפירא בה קבוצות חברתיות שונות אינן פועלות בהלימה זו מול זו. הנושא המסחרי הוא ממד המשקף את היחסים המורכבים בין הקבוצות. המסחר בכל רחבי העולם עובר שינוי דרמטי והצריכה הדיגיטלית נוגסת באופן ניכר במסחר הקמעונאי. מה נותר? מרחבי צריכה של מזון ופנאי. גם בשכונת שפירא. כאן עולות שאלות רבות. האם צריך לשמר את המכולות והמסחר הקמעונאי עבור קבוצות מעוטות יכולת שאינן יכולות להרחיק עם הרכב הפרטי (שלרוב אין ברשותם)? שאלה נוספת  – האם עיריית תל אביב צריכה להתערב בתהליך זה ואם כן באיזה אופן?

נקודת המבט התחבורתית

“שבילי אופניים מיותרים כשמדובר ברחוב צדדי כזה… כשהם לא חלק מרשת שבילי אופניים ולא מנגישים גם את הצמתים למעבר ורכיבה רציפה…”

“שביל האופניים יצר קונפליקטים עם הולכי הרגל, עם המסחר ולפי ספירות תנועה שעשינו שם כשני שליש מתעבורת האופניים נעשה על הכביש או על המדרכה הנגדית… השביל שאורכו 600 מ’ נקטע 8 פעמים… ויש עליו שמש חזקה בשעות אחה”צ בהן הרחוב פעיל הרבה יותר ולכן הרבה מהרוכבים העדיפו לנסוע בכביש או בצד המערבי המוצל…”

+

תגובות רבות התייחסו לנושא של שבילי האופניים ופיתוחם כמערכת. פה עולות שתי סוגיות מרכזיות.

1. תפיסה מערכתית של שבילי האופניים. כל מתכנן תחבורה יצדיק את הצורך ביצירה של רצף תנועתי עבור רוכבי האופניים. בנוסף, עיריית תל אביב נקטה בגישה חד משמעית בנושא התנועתי והחליטה לצמצם את התנועה של כלי הרכב הפרטיים ב-25% בכל רחבי העיר. לכן ההחלטה לבטל את שביל האופניים מעלה תהיות ואינה נמצאת בהלימה עם סדר היום העירוני אותו היא מבקשת לקדם.

2. קונפליקטים בין המשתמשים השונים ברחוב. כיום בציר מסילת ישרים עוברים אוטובוסים רבים, רכבים פרטיים רוכבי קורקינטים והולכי רגל. הקונפליקטים בין כל המשתמשים הללו רבים. המתח בין הולכי הרגל לכל שאר המשתמשים מתעצם ובמידה רבה קשור להיעדר רגולציה מתאימה או רגולציה שאינה נאכפת. המשמעות הא פגיעה בביטחון של הולכי רגל. מגמה זו צפויה להתחזק אלא אם כן עיריית תל אביב תתעשת.

כאן חשוב לשאול – כיצד מגנים על הולכי הרגל יחד עם רישות שבילי האופניים? ואם מבטלים שביל אופניים, האם קיימים שבילי אופניים חליפיים היכולים לתת מענה לביטול הציר הזה? האם זה נכון לקדם מדיניות עירונית ולייצר שינויים/תיקונים מקומיים באתרים ספציפיים? מה היחסים בין התפיסה הכלל עירונית או השכונתית מקומית?

נקודת המבט העיצובית

“כתושב השיפוץ הזה הוא מעליב ולא בגלל שביטלו שביל אופניים, אלא כי הרסו את המדרכה והפכו אותה למסלול מכשולים מכוער. שבועיים אחרי הפתיחה מכונית עלתה על פינת הישיבה… והיא הושמדה. מזל שאף אחד ממילא לא רצה להשתמש בה…”

“רבים היו מוכנים לוותר על השביל בעד מרחב ציבורי איכותי יותר עבור הולכי הרגל, הבעיה היא שכרגע מה שנעשה לא משיג את המטרה… הדבר היחיד והחשוב שחיובי כאן מסתכם בנטיעת עצים”

+

חלק מן הכותבים התייחסו למגמת ה-‘Place making’. מגמה חשובה המחזקת את החשיבות של המקומיות והערך של חיי היום יום. זוהי מגמה המתחזקת בישראל וצפויה להתחזק על רקע השינויים הדמוגרפים- ישראל צפויה למנות 11 מיליון תושבים ב2030 והמאבק על המרחב הציבורי צפוי לגדול.² אידאלית, רצוי שכל תושב יוכל לרדת מביתו ולשהות מעט במרחב ציבורי איכותי. השאלות הן – היכן יש למקם אתרים אלו? האם כל ציר צריך להיות “מקום”? איך ניתן לשמור על המערכת התנועתית המזינה את המרחבים השונים בעיר ובו זמנית לעודד את היצירה של “מקומות”? כיצד העיצוב תורם לכך? והאם יש מה שנקרא “עיצוב יתר” המייצר מסגרת נוקשה מידי לפעילות במקום? ליצירתיות של המשתמשים?

נקודת המבט התכנונית-משתפת

“האקט הקוסמטי של צביעת שביל האופניים על מסילת ישרים בשיתוף עם התושבים מגוחך להפליא וכמעט מעליב…”

“זה רק מראה כמה מתכנני הערים יושבים באולימפוס ומתייחסים לתושבי המקום בזלזול. שכחו שהתושבים הם בעלי הבית והמתכננים מעצבים את העיר בעבורם ולא התושבים צריכים להסתגל לנפלאות התכנון שנכפו עליהם מלמעלה”

+

בעיני זוהי אחת מן הדילמות המורכבות ביותר בעיר בת זמננו. תכנון משתף אינו בהכרח תכנון מיטיב או צודק עבור  התושבים. תכנון משתף כולל, על רקע מחקרים רבים בארץ ובעולם, את קבוצות הכוח הנגישות דיגיטלית, המביעות אמון ברשות המקומית ויודעות להשתמש במשאבים שלה. לעיתים קרובות, הרוב הדומם של התושבים בשכונה כלל אינו מעורב. קשה לי להתייחס לתגובות של שיתוף הציבור ללא נתונים, אולם מניסיוני, כתושבת דרום העיר, וכחוקרת של נושא זה בעידן הדיגיטלי, אני צופה בכאב כיצד הצעירים והתושבים החדשים בשכונה מצליחים לקדם ולהשתמש במשאבים עירוניים לקידום סדר יום קבוצתי, לעיתים סקטוריאלי. מי נעדר? הקשישים, מהגרים, תושבים אשר חוששים מהרשות, תושבים עם אוריינות דיגיטלית נמוכה. אז מה עושים? זוהי בהחלט שאלה מורכבת שמחזירה את הדיון מי קובע מה לעשות עם הטובין הציבורי.

מה שעוד אפיין חלק מן התגובות, זהו הטון. נחרצות מוחלטת. כמעט כל כותב חש שהוא מחזיק בתורה. המציאות מורכבת, והמטרה בניתוח של התגובות לעיל היתה להמחיש את הקושי והמורכבות של שדה התכנון, הנדרש להגיב לתהליכים חברתיים וכלכליים סבוכים. תהליכים אלו בשונה מניסויי מעבדה, אינם בהכרח קורלטיביים. תכנון אינו מדע מדויק, קשה מאוד להעריך השפעות של תופעות אלו על אלו. ניתן לזהות שינויים, תבניות, אבל לא ניתן להסיק סיבתיות, כל מתכנן העוסק במחקר יודע שזה כמעט בלתי אפשרי.

במישור האישי, אני מסויגת מהעיצוב של מסילת ישרים. העיצוב הכללי ואופן מיקום ריהוט הרחוב על הציר נראה לי מאולץ. לא כל מרחב חייב להיות “מקום”. בשכונת שפירא ישנם מספיק מרחבים לקהילה נעימים יותר, נוחים יותר. אולם, תכנון אינו יכול לתת מענה לכולם, להתאים לכולם, השאיפה של המתכננים היא לתת את המענה הטוב ביותר לכמה שיותר משתמשים. האם המתכננים הצליחו בכך? הזמן יאמר. אם כן, נראה שימוש תכוף במסילת ישרים ובריהוט הרחוב שהוצב שם. אם לאו, דין העיצוב יהיה כדין מסלול האופניים, והציר יוגדר ויועצב מחדש.  

המדינה מקדמת לראשונה תוכנית אסטרטגית לפיתוח כלכלי בראייה מטרופולינית. מדיניות פיתוח ארבעת המטרופולינים המרכזיים בישראל מתמקדת בצמצום הפערים התעסוקתיים ביניהם באמצעות חיזוק ההיי-טק במטרה לשנות את דפוסי ההגירה הפנימית, עידוד הקמת מנגנונים לשיתוף פעולה בין-רשותי ופתרון בעיית התשתיות בגוש דן.

לראשונה בישראל מקודמת “תכנית לפיתוח כלכלי בראייה מטרופולינית” (משרד ראש הממשלה (משרד רה”מ), 2018),¹ שמטרתה לתת מענה לאתגרים הקשורים בפיתוח כלכלי ותעסוקתי מותאם למדיניות הדיור של ה”תכנית האסטרטגית לשנת 2040″ (מינהל התכנון, 2018)² של ממשלת ישראל. רשימה זו תתייחס לנושאים העיקריים והשאלות העולות ביחס למטרותיה.

האתגר: להתמודד עם הגידול הצפוי באוכלוסייה בראייה רחבה

במדינת ישראל ישנם כארבעה מטרפולינים רשמיים: מטרופולין תל אביב (גוש דן), מטרופולין ירושלים, מטרופולין חיפה ומטרופולין באר שבע. בארבעה מטרופולינים אלו יחד חיים מעל ל-60% מאוכלוסיית המדינה. נכון לשנת 2022 קיימות בישראל 258 רשויות מקומיות אשר מהוות את היחידה הגאוגרפית-מנהלית הקטנה ביותר הנהוגה בישראל. בין השנים, 2040-2014 האוכלוסייה בישראל צפויה לגדול מכ-8 מיליון לכ-12.3 מיליון בני אדם. מגמה זו צפויה להשפיע רבות על מגוון תחומי החיים, ובייחוד על תחום הדיור, שבו נדרשת תוספת של 1.5 מיליון יחידות דיור ב-25 השנים הבאות. בפברואר 2017 החליטה הממשלה על תכנית אסטרטגית בתחום הדיור במסגרת הערכת המצב הכלכלית חברתית, על מנת להיערך לגידול הצפוי באוכלוסייה (מזכירות הממשלה, 2017).³ התכנית האסטרטגית לדיור כוללת בין היתר יעדי תכנון של יחידות הדיור הנדרשות ב-25 השנים הבאות בפריסה אזורית (מינהל התכנון, 2018).⁴

תכנית אסטרטגית לפיתוח כלכלי בראייה מטרופולינית, לקראת 2040, שנערכה בשנת 2018 (משרד רה”מ, 2018),⁵ מבקשת לקבוע יעדים למימוש מלוא היקף יחידות הדיור הנדרשות במקביל לפיתוח כלכלי מותאם ותעסוקה. התכנית סוקרת את הגורמים המרכזיים שהשפיעו על הפריסה האזורית בישראל בעשרים השנים שחלפו, ממפה את המגמות העולמיות המשפיעות על פריסה אזורית וצמיחה כלכלית אזורית, ובוחנת תרחישים אפשריים להתפתחות הדמוגרפית האזורית ואת השלכותיהם. לשם יישום התכנית האסטרטגית לדיור שקבעה הממשלה, נדרש מענה אזורי מותאם לפיתוח כלכלי מיטבי בכל אזור. הצפיפות באזור המרכז צפויה לגדול מאוד בשל הגידול הניכר הצפוי באוכלוסייה והמחסור בקרקעות. לפיכך נדרשת היערכות של כלל התשתיות הנדרשות בדגש על תחום התחבורה. בנוסף, על מנת לתכנן פיתוח כלכלי אזורי מיטבי, יש לקדם שיתוף פעולה בין הרשויות המקומיות במטרופולין תל אביב, שיוביל לניהול מוצלח של המרכז הכלכלי של ישראל בהתאם לגידול הצפוי באוכלוסייה.

התוכנית מונה מספר אתגרים מרכזיים:

• מימוש מלוא היקף יחידות הדיור הנדרשות בתכנית האסטרטגית לדיור.
• קידום ההתיישבות ופיתוח הפריפריה, ציפוף נוסף של אזור המרכז ופריסה אזורית מטרופולינית.
• לפעול לשינוי דפוסי ההגירה הפנימית של התושבים ולעודד מעבר מחוץ למרכז בדגש על הדרום, הצפון וחיפה.
• התמודדות עם ציפוף מרכז הארץ כתהליך שמתרחש מתוקף כוחות השוק.
• פיתוח כלכלי באזורים פריפריאליים לצימצום פערים חברתיים כלכליים בין אזורים, כולל בנושא התשתיות הנדרשות בתחום התחבורה ומערכות הסעת ההמונים.

בניתוח של מגמות הפריסה האזורית בישראל, עולה כי תחום התעסוקה והשכר הוא אינדיקטור מרכזי למצב הכלכלי חברתי, וגורם מרכזי בבחירת מקום מגורים. על בסיס הניתוח הוגדרו שתי מטרות:

1. זיהוי מקורות להגירה מהפריפריה למרכז. מטרופולין תל אביב והמרכז מהווה מוקד כלכלי מרכזי בישראל, והתכנית מזהה כי בעיקר אוכלוסייה יהודית צעירה בעלת השכלה אקדמית היא המהגרת מהפריפריה לאזור המרכז, בשל היעדר מקומות תעסוקה בשכר גבוה המתאים לאקדמאים בפריפריה לעומת המרכז.
2. שינוי דפוסי ההגירה הפנימית על רקע שיפור היצע התעסוקה האיכותית בפריפריה וצמצום פערי השכר. בתרשים 1, התכנית סוקרת בין המחוזות את תמהיל התפלגות המועסקים לפי מספר ענפים: בנייה, בנקאות ופיננסים, מנהל ציבורי, מסחר ותחבורה, היי טק, תעשייה וחקלאות ותעשיית היי טק. בתרשים 2, נסקר הפער ברמת השכר הממוצע לפי אותם ענפים. מתרשימים אלו לומדים, למשל שענפי התעשייה והחקלאות הם תחומי עיסוק מרכזיים במחוזות צפון, דרום וחיפה. בנוסף, בענפי הבנקאות ושירותי ההיי טק שיעור המועסקים במרכז גבוה יותר, וענף שירותי ההיי טק הוא ברמות השכר הגבוהות ביותר. כשבמחוז תל אביב והמרכז בכל הענפים השכר גבוה יותר. כך ניתן לראות באילו ענפים יש לעודד צמיחה כלכלית, ריכוזם ואפשרויות הגדלת התעסוקה.

ישראל לא לבד: אתגר ההגירה השלילית מהפריפריה

גם בעולם מתקיימת המגמה של צמיחה כלכלית מקומית המובלת על ידי מרכזים מטרופוליניים מעטים אשר מושכים אליהם את עיקר הפעילות הכלכלית ולרוב גם את האוכלוסייה הצעירה והמשכילה. הגורם לכך נקרא ‘אפקט האגלומרציה’, והוא נובע מהיתרון לגודל של מטרופולינים והשפעותיו על הפריון הכלכלי. המטרופולינים נהנות בייחוד בעידן המידע וההתפתחות הטכנולוגית בכח אדם מיומן, יכולות מחקר ופיתוח, ידע וסביבות מעודדות חדשנות שלרוב אינם זולגים לאזורים האחרים בקרבתן.

ריבוי רשויות מהווה גורם מחליש. כשל זה ניתן לפתרון על ידי הקמת מנגנון שלטוני ברמת המטרופולין, שממונה על קידום שיתוף פעולה בין הרשויות וראייה מטרופולינית מתכללת. רוב המדינות המפותחות מקדמות פתרון זה וכיום בכ- 70% מהמטרופולינים במדינות ה- OECD הוקמו רשויות מטרופוליניות. מידת הסיוע של השלטון המרכזי בכך חשובה מאוד.  בנוסף, יש חשיבות רבה לתכנון מתואם עם שימושי הקרקע העתידיים וכן מתן מענה אזורי. חשוב לקדם תחבורה חכמה, עידוד שימוש באופניים והליכה ברגל וכן הנהגת תמריצים שליליים לשימוש ברכב הפרטי.

פיזור אוכלוסייה ב-2022? האם ניתן לגרום לכך?

המטרה של התכנית האסטרטגית לדיור היא הסטה של כ- 400 אלף תושבים ממרכז הארץ ליתר האזורים. זאת לצד ההבנה שבכל תרחיש עתידי עדיין צפוי גידול ניכר באזור מרכז הארץ, לצד מחסור במשאב הקרקע. על רקע מטרה זו הוגדרו עשר המלצות מדיניות בהתאם לאסטרטגיית הדיור לשם פיתוח כלכלי אזורי מיטבי:

• קידום מענה תחבורתי לאומי, בדגש על מערכות הסעת המונים יעילות ומתואמות במטרופולין תל אביב.
• עידוד הקמת מנגנונים לשיתוף פעולה מטרופוליני – בדגש על תחומי התחבורה, התשתיות, הפיתוח הכלכלי, התכנון והדיור. בין הרשויות המקומיות בתוך המטרופולין.
• שינוי מנגנון התמריצים לרשויות כך שגידול משמעותי בקרב תושבים חדשים לא יהיה נטל כלכלי משמעותי על הרשות, ומתן מענה לרשויות שבהן מתוכנן גידול ניכר במספר התושבים בזמן קצר. כך למשל הוחלט על הסטה משמעותית לנפת אשקלון ויש להיערך לכך בפיתוח כלכלי מתאים ומענה של התשתיות הנדרשות.
• התאמת מנגנון התמריצים לרשויות לשם חיזוק שיתופי פעולה ביניהן בתכנון ופיתוח אזורי תעסוקה ותעשייה.
• קביעת יעדים ומדדים לגידול הנדרש בהיקף התעסוקה האזורית, כנגזרת מהפריסה האזורית של התכנית האסטרטגית לדיור בעשר השנים הבאות.
• בחינה והתאמה של התוכנית שקבעה הממשלה לפיתוח כלכלי אזורי בצפון ובדרום, בהתאם ליעדים הדמוגרפיים שנקבעו בתכנית האסטרטגית לדיור.
• קביעת מנגנון בקרה ועדכון של יעדי התעסוקה בהשתתפות משרדי הממשלה הרלוונטיים והשלטון המקומי.
• זיהוי הגורמים המרכזיים המשפיעים על בחירת מקום מגורים לפי אזור וקבוצת אוכלוסייה, על ידי איגום ממצאים מחקריים שנאספו ברשויות המקומיות וגיבוש מחקר ממשלתי מקיף בנושא.
• מיקוד בחיזוק ענפי שירותי ההיי-טק והיזמות הטכנולוגית בשלוש המטרופולינים (חיפה, ירושלים ובאר שבע) מחוץ לאזור המרכז, בהמשך לתוכניות האזוריות שהממשלה מקדמת בכל מטרופולין.
• חיזוק ותמרוץ שיתוף פעולה בין רשויות באזורים פריפריאליים מחוץ למטרופולינים לקידום פיתוח כלכלי, כגון אשכולות אזוריים, והרחבת שיתוף הפעולה עם המגזר העסקי והמגזר השלישי. באזורים פריפריאליים מחוץ למטרופולינים יש לקדם באופן ייעודי ענפים שבהם לאזורים אלה יתרון יחסי, בדגש על תיירות (מחו”ל ופנים-ארצית), תעשייה וחקלאות. (משרד רה”מ, 2018, עמ’ 39).⁶

האם התכנית וקווי המדיניות אכן יצליחו לשנות את דפוס ההגירה פנימית של התושבים מהפריפריה למרכז, ולצמצם פערים ברמות השכר בענפים שונים בין הפריפריה והמרכז? התשובה לכך עדיין לוטה בערפל. אמנם התכנית בישראל מתייחסת לארבע מטרופולינים: תל-אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע, אך ללא פירוט ומיקוד, ומציינת שהאתגר העיקרי שנובע מריבוי רשויות מקומיות במטרופולין הוא היעדר תיאום ושיתוף פעולה בין הרשויות והיעדר הסתכלות ואסטרטגיה ברמה המטרופולינית. אך גם מדגישה שאתגר זה ניתן לפתרון על ידי הקמת מנגנון שלטוני ברמת המטרופולין, שממונה על קידום שיתוף פעולה בין הרשויות וראייה מטרופולינית מתכללת.

ניתוח דפוסי ההגירה הפנים ארצית מאזורי פריפריה למרכז ממחיש כי מדובר במגמה ארוכת שנים ואם התכנית תצליח לבלום זאת מעט ולהביא לפיזור גיאוגרפי יש לכך חשיבות חיובית רבה. היא מבקשת לשנות את הפרדיגמה וללמוד מהתנהלות מדינות ה- OECD שעברו ממדיניות של סבסוד של אזורים – לקידום יכולת התחרות הכלכלית של אזורים בראייה ארצית וגלובלית, כתפיסה שכיום התחרות בין אזורים איננה ברמה הארצית דווקא, אלא ברמה העולמית. הצורך בעבודה ממשלתית מתואמת ברמה האזורית אינו חדש, והממשלה מקדמת היום באזורים פריפריאליים מהלכים לחיזוק שיתופי הפעולה בין הרשויות ומקימה אשכולות אזוריים הכוללים כמה רשויות, במטרה לנצל יתרון לגודל באספקת שירותים ופיתוח כלכלי אזורי. אולם המהלך הזה דורש חזון ואומץ מצד רשויות רבות לוותר על הסדר היום האוטונומי לטובת ראייה רחבה.

התוכנית לפיתוח מטרופלין ונקובר לשנת 2040 מייצרת חזון תכנוני לאזור על רקע תוספת צפויה של 1.2 מליון איש, ומחייבת שיתוף פעולה אזורי נרחב בין כל הרשויות באזור סביב מספר אתגרים מרכזיים – ציפוף המגורים, אספקת שטחי תעסוקה, פיתוח קהילתי ושימור סביבתי. רשימה זו תסקור את עיקרי התוכנית ותדון בכוחה לחולל שינוי.

מטרופולין ונקובר (Metro Vancover) אשר נמצא במערב קנדה הוא איגוד של 23 רשויות תחת ממשל מרכזי אחד הממוקם בשפך נהר פרייזר בחוף המערבי של קנדה. אוכלוסיית האזור, המונה 2.3 מיליון תושבים, מתגוררת ברשויות שונות, שגודלן נע בין העיר ונקובר, העיר המרכזית של האזור עם למעלה מ-600,000 איש, ועד לכפרים של פחות מ-1,000 איש. האזור הוגדר בשנת 1967 כמחוז אזור ונקובר רבתי, המועצה אימצה את השם ‘מטרופולין ונקובר’ בשנת 2008 כדי לשקף את הגישה המשולבת שלה למתן שירותים ציבוריים. באותה שנה, המועצה של מטרופולין ונקובר הכריזה כי חזון האזור בר-קיימא שלה הוא “להשיג את מה שהאנושות שואפת אליו על בסיס גלובלי – איכות החיים הגבוהה ביותר המאמצת חיוניות תרבותית, שגשוג כלכלי, צדק חברתי וחמלה, המטופחים בתוך ועל ידי סביבה טבעית בריאה”.¹ חזון המועצה כלל את שאיפות הציבור לאיכות חיים וסביבה גבוהות, אך אינו משקף את אתגרי המדינה. כמו רוב אזורי המטרופולינים, המרחב המטרופוליני מעוצב על ידי החלטות של המדינה – משרדיה ודרגי הממשל השונים, הקובעים את שימושי הקרקע, פיתוח הקהילה, הכלכלה ומערכת התחבורה. לחלק מהארגונים יש קשרי גומלין סטטוטוריים המעודדים פיתוח יעדים משותפים, כגון מטרופולין ונקובר והעיריות החברות בה; לאחרים יש קשרים רופפים יותר, כמו TransLink, חברת פיתוח התחבורה והכבישים העיקרית של מחוז ונקובר, שיש לה קשר סטטוטורי מוגבל עם ממשלות מקומיות.

התכנית לפיתוח והצהרת ההקשר האזורי 2040 למטרופולין ונקובר² שנערכה בשנת 2013, מייצרת חזון תכנוני על רקע המשבר הצפוי להתרחש בגידול הדמוגרפי של האוכלוסייה, תוך התחייבות לשיתוף פעולה אזורי נרחב בין כל הרשויות באזור להן אינטרס משותף למתן פתרונות היקפיים בראייה רחבה ובהתאם לתכנית האסטרטגית לצמיחה אזורית של מטרופולין ונקובר – 2040 – מעצבים את העתיד שלנו”.³ רשימה זו תסקור את עיקרי התכנית מ- 2013, ותדון בכוח של התכנית האזורית לחולל שינוי.  

האתגרים בפיתוח מרחב אזורי בעידן של צמיחה דמוגרפית

אסטרטגיית הצמיחה האזורית של מטרופולין ונקובר מאורגנת לפי חמישה יעדים מרכזיים הקשורים זה לזה ומספקים מסגרת קיימות כדי להכיל את 1.2 מיליון האנשים הנוספים ו-600,000 מקומות העבודה הצפויים באזור עד 2040. האתגר המרכזי איתו מתמודדת התכנית הוא לפתח מסגרת שתאפשר להכיל את הצמיחה הדמוגרפית העתידית במטרופולין באופן המקדם הן קיימות והן איכות חיים. כדי להשיג זאת, אסטרטגיית הגדילה האזורית בתכנית מתמקדת  בטיפול בנושאים להלן:

• התאמה לצמיחה הדמוגרפית תוך כדי קידום איכות חיים וקיימות

האזור צפוי להמשיך ולגדול עם למעלה מ-35,000 תושבים בשנה. פיתוח בצפיפות גבוהה יכול להפחית את העומס ולשפר את הכלכלה של תשתיות התחבורה והשירותים ציבוריים, להגביר את כדאיותם של מרכזי קמעונאות וריכוז שירותים, טיפוח מרכזי תרבות ופעילויות קהילתיות ושמירה על סביבה עירונית אטרקטיבית ומגוונת.

• תמיכה בשגשוג כלכלי

למטרופולין ונקובר יש בסיס כלכלי מגוון הכולל מסחר ותעסוקה, ייצור והפצת סחורות, תיירות, חינוך וחקלאות. האזור משרת מחוז עשיר במשאבים ויש לו קשרי חוץ חזקים עם אזור צפון אמריקה ואסיה. האתגר של אסטרטגיית הצמיחה האזורית הוא להבטיח אספקה נאותה של שטחים לתעשייה תעסוקה ומסחר בכל האזור בהתאם לצרכי המשק ובאופן שתומך ביעילות מערכת התחבורה במקום עליה הוא נשען.

• בניית קהילות בריאות ושלמות

ככל שאוכלוסיית האזור מזדקנת וגדלה במספר, מתן דיור בר השגה הולם לתושבים בשלבים שונים של חייהם מהווה אתגר מתמשך. בנוסף, הבטחת גישה למרכיבי המפתח של חברה בריאה בנושאים כמו פעילויות קהילתיות, שירותים אישיים, בילוי, מסחר, תעסוקה, תרבות וסביבה ציבורית בטוחה דורשים תכנון קפדני בעיקר בקנה מידה מקומי, אך גם במידה מסוימת אזורי.

• הגנה על הסביבה הטבעית

רבים מנכסי הטבע של מטרופולין ונקובר הם בעלי משמעות לאומית ובינלאומית. אם מנוהלים כראוי הם גם מספקים בסיס מיטבי לאיכות חיים – אוויר לנשימה, מים לשתיה ומזון מזין. האתגר הוא להגן על נכסים אלה לטובת הדורות הנוכחיים והעתידיים אל מול אוכלוסייה גדלה ופיתוח עירוני, המלווה בהשפעות שונות  אשר עלולות לאיים על שלמותם ואיכותם.

• הגנה על קרקע חקלאית כדי לתמוך בייצור מזון

שטחים חקלאיים באזור המשתרעים על פני כ-50,000 דונם הם נכס חשוב. החשיבות המוגברת של ייצור מזון טרי שגדל בשטח האזורי כדי לעמוד ביעדים כלכליים, סביבתיים ובריאותיים מגבירה את הצורך להגן על השטחים החקלאיים העשירים של האזור. האתגר של אסטרטגיית הצמיחה האזורית הוא להגן על בסיס הקרקע החקלאית ולעודד שימוש פעיל בה לייצור מזון.

• תגובה להשפעות של שינויי אקלים וסיכונים טבעיים

הסיכונים הטבעיים העיקריים העומדים בפני אזור מטרופולין ונקובר כוללים רעידות אדמה, שיטפונות וחוסר יציבות הקרקע באזורים מסוימים. רבים מהם מתעצמים בעקבות שינויי האקלים. האתגר הוא להכיר ולהתכונן לסוגים שונים של  מפגעים טבעיים אזוריים והפחתה של  פליטת גזי החממה שעלולה להגדיל את הסיכונים הללו, לא רק באמצעות אסטרטגיות של הפחתה, אלא גם באמצעות שימוש בקרקע בצורה מיטבית והגדרת דפוסי תחבורה מיטביים.

החזון של התכנית הוא מתן פתרונות היקפיים תוך כדי ייצור שיתופי פעולה בין הרשויות המקומיות בראיה מטרופולינית רחבה. אסטרטגיית הצמיחה האזורית הציבה לעצמה חמש מטרות עיקריות :

• יצירת אזור עירוני קומפקטי – הצמיחה של מטרופולין ונקובר מתרכזת בקהילות קומפקטיות עם גישה למגוון אפשרויות דיור, קירבה למקומות תעסוקה ושירות. דפוסי פיתוח קומפקטיים מכווני תחבורה מסייעים בהפחתת פליטות של גזי חממה וזיהום ותומכים הן בשימוש יעיל בקרקע והן ברשת תחבורה יעילה.
• תמיכה בכלכלה ברת קיימא –  בסיס הקרקע ומערכות התחבורה הנדרשות לטיפוח מגזר עסקי בריא מוגנים ונתמכים. זה כולל תמיכה בתעסוקה אזורית ובצמיחה כלכלית. קרקע תעשייתית וחקלאית מוגנת ועידוד המסחר במרכזים עירוניים ברחבי האזור.
• הגנה על הסביבה והתייחסות להשפעות של שינויי אקלים – המערכות האקולוגיות החיוניות של מטרופולין ונקובר ממשיכות לספק את עיקרי החיים: אוויר נקי,  מים ומזון. רשת רציפה של בתי גידול מתוחזקת עבור מגוון רחב של חיות בר ומיני צמחים. אזורי טבע מוגנים מספקים לתושבים ולמבקרים הזדמנויות בילוי מגוונות. מטרה זו גם עוזרת למטרופולין ונקובר ולרשויות החברות בה לעמוד ביעדי פליטת גזי החממה שלהן ולהתכונן לשינויי האקלים הקרבים.
• פיתוח קהילות שלמות – מטרופולין ונקובר הוא אזור של קהילות עם מגוון של אפשרויות דיור המתאימות לתושבים בשלבים השונים של חייהם. חלוקת התעסוקה והגישה לשירותים והמתקנים השונים בונה קהילות שלמות ברחבי האזור. קהילות שלמות נועדו לתמוך בהליכתיות, רכיבה על אופניים ומעבר, וטיפוח אורח חיים בריא.
• תמיכה בשימוש בפתרונות תחבורה ברת קיימא – הצורה העירונית הקומפקטית והמוכוונת תחבורה של מטרופולין ונקובר תומכת במגוון אפשרויות תחבורה ברת קיימא. דפוס פיתוח זה מרחיב את ההזדמנויות לפיתוח הסעת המונים, רכיבה על אופניים והליכתיות, מעודד אורח חיים פעיל  ומפחית את השימוש באנרגיה, פליטת גזי חממה והוצאות משק בית גבוהות על תחבורה פרטית.

התכנית האסטרטגית היא מסגרת פעולה המבקשת לתת מענה לאתגר הדמוגרפי הצפוי להתממש באזור מטרופולין ונקובר וכוללת מהלכים יישומיים לשנים רבות קדימה. ככזאת, ניתן לומר שהמרוויחים המיידיים מהתכנית הם מטרופולין ונקובר והרשויות המקומיות של האזור, כולל העיר ונקובר, אשר הרוויחו תכנית פיתוח אסטרטגיית צמיחה אזורית רישמית משמעותית וחשובה ביותר עבור האזור. התכנית מעניקה סמכויות להעברה או השפעה מוגברת של שליטה ושימוש בקרקעות מהעיר ונקובר למחוז אזורי ונקובר רבתי דבר שיעניק כוח רב לאזור, ומעניקה פתרונות עתידיים המותאמים לכלכלת השוק תוך גמישות להתמודדות עם מציאות משתנה. הרשויות עצמן מרוויחות ארגז כלים וקידום מהלכים במטרה להגיע לשגשוג כלכלי תיפקודי ותרבותי מקומי, וכתוצאה מהרווח הזה, תרוויח גם המטרופולין עצמה. מרוויחה נוספת היא הסביבה, התכנית מעניקה משקל רב לנושאים של טיפול והגנה על קרקעות, ייצור מזון וקידום כדאיות חקלאית מקומית, הגנה מפני שינויי האקלים העתידיים ועוד. ההתחדשות שמציעה התכנית בשוק הדיור והתעסוקה תייצר מרוויחים בדמות בעלי נכסים למגורים והשכרה שיהנו מרווח כלכלי וכן בעלי העסקים במרכזי הערים שירוויחו מהיצע עובדים רחב יותר כתוצאה מציפוף מקומות העבודה והמגורים  במרכז ובסמוך למוקדי תחבורה ציבורית, מאידך מפסידים פוטנציאליים הם תושבי המטרופולין עצמם אשר עלולים לסבול מעליית מחירים משמעותית באזור.

מה ניתן ללמוד מהתכנית של וונקובר?

ונקובר בשונה מישראל איננה מבקשת להתמודד עם תופעת ההגירה, אלא עם הגידול באוכלוסייה. התכנית אושרה על ידי מועצת המטרופולין של  ונקובר עבור הרשויות במטרופולין, ומשום כך היא גם מפורטת וכוללת פעולות ליישום החזון וקביעת המטרות עבור כל רשות, תוך יישום יעדים מתוך התכנית האסטרטגית לצמיחה כלכלית אזורית. היא מגדירה חמישה יעדים שאותם היא רוצה להבטיח מתוך ראייה רחבה של המטרופולין ועמידתו בהיקפי הצמיחה הדמוגרפית העתידית, התעסוקה ותגובה לשינויי האקלים.

התכנית בונקובר שמה דגש חשוב על שיתוף פעולה אזורי ברמה המטרופולינית וגם ברמת היעדים עבור כל רשות. התכנית מחייבת את כל הרשויות בתחומה לאמץ מערכת יחסים אזורית ומהווה כלי לפיתוח מדיניות אחידה בין הרשויות ותכניות עירוניות, כך שהן הרוויחו כלי לפיתוח אסטרטגי וצמיחה אזורית. בנוסף, שיתופי הפעולה שהתכנית בונקובר מאמצת מסייעים לכל הרשויות במרחב הנתון בתחושת שייכות, ניהול תשתיות ומשאבים. התכנית בונקובר מקדמת סדר יום האזורי שכן הרשות שקובעת אותו ואת יעדיו היא רשות אזורית למטרופולין בפני עצמה, ומדובר בגוף חזק שמבקש ליצור סדר מרחבי טריטוריאלי לפי הרשויות במטרופולין והאזור. התכנית מעודדת שיתופי פעולה בין הרשויות ומקסום יעילות כלכלית, ובמספר תחומים גישת ה’אזוריות החדשה’ כבר נותנת אותותיה, שכן מדובר במטרופולין גדול ודינמי ושיתופי הפעולה נדרשים מאינטרסים כלכליים, ממשברי האקלים שהמטרופולין מבקש להגיב אליהם ועוד.

מטרופולין מנצ’סטר, מוקד עבר של ייצור וסחר בטקסטיל שעבר עשורים של דה-תיעוש, מקדם כיום תוכנית אסטרטגית אזורית לתעשייה, כחלק ממגמה עולמית. התוכנית מתבססת על זיהוי תחומי פיתוח כלכלי ייחודיים למטרופולין – תעשייה רפואית, פיתוח חומרים מתקדמים וייצור טכנולוגי, תעסוקה בהייטק ותקשורת, מתוך כוונה להפוך אותו לעיר-אזור גלובלית.

הגלובליזציה שינתה את פניהן של ערים תעשייתיות בעולם המערבי בכך שהובילה למעבר של ענפי ייצור שלמים למדינות שבהן עלויות הייצור נמוכות. תהליך זה הציב אתגרים כלכליים וחברתיים משמעותיים עבור אותן ערים שמנסות להתמודד עם ההשלכות ולבנות אופק כלכלי חדש מזה מספר עשורים. לשינויים הדרמטיים הללו השפעות פוליטיות, תושבי האזורים התעשייתיים שנותרו מובטלים וחדורי תחושת קיפוח אימצו אידאולוגיות ימניות ושמרניות. למשל, בבריטניה, הצביעו תושבי הצפון התעשייתי לשעבר בעד התנתקות מהאיחוד האירופי במסגרת משאל עם.

בתגובה לכך ממשלת בריטניה מקדמת מדיניות תעשייתית על מנת להמריץ את בסיס הייצור של המדינה. מדיניות ה-‘levelling up’ כוללת עידוד צמיחה במקומות המוחלשים תוך השבת תחושת הקהילתיות, הגאווה המקומית והלכידות החברתית. התכנית שהתפרסמה לאחר היציאה מהאיחוד האירופי נועדה לפתח שיתופי פעולה מבוססי מחקר בין המגזר הציבורי והפרטי ולעודד טכנולוגיות חדשות על מנת לעמוד באתגרים המרכזיים (Sunley et al, 2021).

רשימה זו מתמקדת בתוכנית האסטרטגית של העיר מנצ’סטר¹ משנת 2019. מטרופולין מנצ’סטר הנו אחד מערי-האזור הגדולים ביותר בבריטניה ומאכלס מעל 2.8 מיליון איש. מנצ’סטר נחשבת ל-“עיר התעשייתית הראשונה”. בתחילת המאה ה-19, גדלה תעשיית הטקסטיל במנצ’סטר באופן יוצא דופן, העיר צמחה מאוד והפכה למוקד עולמי של ייצור וסחר. אך בין השנים 1966 ו-1972, אבדה אחת מכל שלוש משרות ייצור בעבודת כפיים, ורבע מכל המפעלים והסדנאות נסגרו. עם זאת, במקביל לירידה בהיקף משרות הייצור, חל גידול במשרות בענף השירותים (אם כי לא בהיקף דומה)’ (2006).² זוהי נקודת המוצא לתכנית האסטרטגית שמנסה למצוא עוגני צמיחה כלכליים חדשים לעיר שעברה תהליך של דה תיעוש.

התכנית האסטרטגית של מנצ’סטר הנה אחת מסדרת תכניות אסטרטגיות לתעשייה, שיזמה ממשלת בריטניה, לאחר ההחלטה על יציאתה מהאיחוד האירופי, ולצורך שיפור יכולת התחרות של בריטניה, ככלכלה עצמאית, בזירה העולמית. לפי התכנית האסטרטגית הלאומית, שמכוחה הוצאה התכנית האסטרטגית האזורית של מנצ’סטר, האתגר המרכזי העומד בפני בריטניה בעידן הברקזיט, הוא הפיכת כלכלתה למצליחה, תחרותית ופתוחה יותר (publishing.service.gov.uk). ברשימה נציג את עיקרי הנושאים העולים מן התכנית.

התכנית האסטרטגית לתעשייה של מנצ’סטר רבתי (HM Government, 2019)

נכון לשנת 2019 העיר מנצ’סטר היא העיר ה-6 בדירוג העוני בבריטניה, מבין 326 רשויות מקומיות (Manchester City Council).³ במטרופולין מנצ’סטר קיים אי שוויון כלכלי וחברתי משמעותי, הפרודוקטיביות באזור נמוכה, דרך קבע, בכ-10% מהממוצע הלאומי (aecom.com). בהיבט הפוליטי תושבי העיר מנצ’סטר עצמה בחרו להישאר באיחוד האירופי (60.4%) וכך גם בחלק מערי המטרופולין, אך התושבים בצפון המטרופולין ובצפון מזרח המטרופולין, העני יותר הצביעו בעד עזיבת את האיחוד האירופי בשיעור של למעלה מ 60%.⁴

התכנית האסטרטגית לתעשייה של עיריית הגג של מטרופולין מנצ’סטר (ה-GMCA) נועדה לקדם כלכלה מותאמת לעתיד ולהוביל לשגשוג של הקהילות בכל רחבי המטרפולין ולהגביר את היצרנות ויכולת ההשתכרות של תושבי האזור. התכנית נשענת על שותפות בין מנהיגים מקומיים ובין הממשלה ומהווה תכנית שאפתנית להשגת שאיפות האסטרטגיה התעשייתית הלאומית ולשגשוג כלכלי של המטרופולין. המדינה העניקה לעיריית הגג סמכויות ומימון לפי שיקול דעת הרשות, דבר המעניק למטרופולין השפעה גדולה על התקציב ואופן השימוש בו.

התכנית מתבססת על דוח כלכלי עצמאי (Independent Prosperity Review) משנת 2019. התכנית פותחה על ידי בעלי עניין מקומיים ולאומיים, לרבות עסקים, מיזמים חברתיים, איגודי עובדים, אוניברסיטאות וארגונים קהילתיים. הדוח זיהה מספר בעיות המצריכות טיפול על מנת לשפר את כלכלה, בהן: בריאות האוכלוסייה, חינוך ומיומנויות, תשתיות, חדשנות, מנהיגות וניהול מקומי. התכנית האסטרטגית נועדה לתת מענה לבעיות הללו תוך התייחסות לשינויים גלובליים הכוללים את שינויי האקלים, שינויים טכנולוגיים, המהפכה התעשייתית הרביעית והזדקנות האוכלוסייה.

התכנית האסטרטגית לתעשייה של מנצ’סטר רבתי מתבססת על הנכסים הייחודיים של העיר-אזור והאפשרויות העומדות בפניו, מתוך כוונה להפוך את המטרופולין לעיר-אזור גלובלית. התכנית מזהה ארבעה תחומי פיתוח כלכלי:

חדשנות רפואית– התכנית מבקשת לקשור בין אתגרים בריאותיים ורפואיים ובין צמיחה כלכלית במטרופולין. ישנה הכרה בכך שאוכלוסיית מנצ’סטר מתבגרת, וכי עד שנת 2036 יהיה גידול של 75% בבני ה-75 ומעלה, בהשוואה לשנת 2011. המטרופולין נהנה מיכולות מחקר בחדשנות רפואית כבר כעת, ועובדה זו מאפשרת למטרופולין לחולל חדשנות במערכת הרפואה שלה, ובכך לשפר את בריאות התושבים ובה בעת ליצור תעשיות רפואה חדשות ומשרות חדשות- ולכן שיפור בריאות הקהילה המקומית מהווה לפי התכנית את האתגר הגדול ביותר לצד ההזדמנות הגדולה ביותר עבור המטרופולין. התכנית שואפת להציב את המטרופולין כמנהיגה עולמית בתחום של חדשנות רפואית, כאשר האתגר הראשי הוא הזדקנות האוכלוסייה. התכנית מכריזה על הקמת שותפות לחדשנות בהתבגרות בריאה (Innovation Partnership on Healthy Ageing)  שתכלול נציגים מעיריית הגג, המגזר הפרטי והממשלה, ותשאף להקים מרכז בינלאומי לעניין זה, אשר יעסוק במחקר ומיסחור של חידושים רפואיים ובריאותיים בתחום ההזדקנות.

חומרים מתקדמים וייצור – לאור גילוי החומר גרפן על ידי חוקרים מאוניברסיטת מנצ’סטר, אשר משמש לייצור מוליכים למחצה, לאור גילויים של חומרים מתקדמים חדשים נוספים ולאור העובדה שמטרופולין מנצ’סטר הוא בעל בסיס ייצור מתקדם וותיק, בהיותו אזור תעשייתי ותיק, ניתן למסחר חומרים חדשים אלו. בהקשר זה, מצוין כי תעשיית הייצור של המטרופולין, המעסיקה כ-110,000 איש ומפיקה תוצרת כלכלית של 8 מיליארד ליש”ט בשנה, עוברת שינוי בעקבות המהפכה התעשייתית הרביעית, באופן שיוצר שיפורים יצרניים באמצעות אימוץ טכנולוגיות דיגיטליות, שיפורים בתחום הבינה המלאכותית והתייעלות יצרנית. התכנית שואפת לשלב חוזקות אלו על מנת להפוך את המטרופולין לאחד האזורים המובילים בעולם עבור חברות חדשניות בתחום של מחקר, פיתוח ויישום של חומרים מתקדמים. לצורך כך, תפתח עיריית המטרופולין אתרים ברמה בינלאומית ברחבי העיר-אזור, בשיתוף פעולה עם האוניברסיטה של מנצ’סטר, על מנת להקים את ‘עיר הגרפן’ במרכז המטרופולין וכן את ‘עיר החומרים המתקדמים’ בצפון מזרח המטרופולין. לשם כך, מתכוונת עיריית המטרופולין להקים שותפות חדשה לעניין גרפן, חומרים מתקדמים וייצור (Graphene, Advanced Materials and Manufacturing Alliance) לפיתוח תכנית אסטרטגית בתחום זה, וזאת בשיתוף פעולה עם הממשלה. האיזור ישאף ליצור אקוסיסטם התומך ביכולות ייצור חדשניות.

ענף הדיגיטל, יצירה ומדיה – מטרופולין מנצ’סטר נהנה כבר כיום מענפי הדיגיטל והיצירה הגדולים ביותר מחוץ לדרום אנגליה, ויש לו פוטנציאל ליצור קלאסטרים בינלאומיים משמעותיים בתחומי השידור, יצירת תוכן, מדיה ואבטחת סייבר, לצד ענפי משנה חדשים כגון e-commerce, בהסתמך על שילוב בין יכולות הייצור הותיקות של מנצ’סטר ואמצעים דיגיטליים. התכנית שואפת לנצל את מיצוב המטרופולין כעיר-אזור דיגיטלי מוביל ברמה האירופית, על מנת למקסם את נכסי אבטחת הסייבר וכן לנצל את הקשרים שבין תעשיות הדיגיטל והיצירה ותעשיות אחרות במטרופולין, על מנת לייצר חדשנות בשידור, יצירת תוכן ומדיה וכן ב-e-commerce, פינטק וטכנולוגיות חדשות נוספות. במסגרת זאת, המטרופולין יתמוך באימוץ טכניקות חדשות בתחומי הדיגיטל והיצירה באופן שיוביללדיגטציה בכל ענפי התעשייה. התכנית מתכוונת להמשיך ולתמוך בצמיחת קלאסטרים בתחום היצירה והמדיה במרכז וברחבי המטרופולין.

בתחום זה, עיריית המטרופולין והממשלה, בשיתוף פעולה, השקיעו בתשתית הדיגיטלית של המטרופולין, והתחייבו להקים במטרופולין מרכז מצוינות לאבטחת מידע, שמטרתו ליצור מאות משרות המצריכות מיומנות דיגיטלית. כמו כן, מתוכנן להתקיים במטרופולין אירוע בינלאומי דו שנתי (ביאנלה) שמטרתו להציג בפני העולם את מיטב הכשרונות של המטרופולין בתחום הדיגיטל והיצירה, וזאת בתמיכת ממשלת בריטניה.

יצירת צמיחה נקיה – אחד האתגרים הגלובליים והלאומיים של בריטניה הוא מעבר לכלכלה דלת פחמן דו חמצני, על מנת להתמודד עם משבר האקלים הגלובלי. המטרופולין שם למטרה להגיע לאפס פליטות עד 2038. מטרה זו נתפסת, לפי התכנית האסטרטגית, כהזדמנות ליצור תעשיות ירוקות ומשרות חדשות, המתבססות על נכסי המחקר של מנצ’סטר ועל ענף המוצרים והשירותים הירוקים. כבר כיום, ענף זה הנו ענף מבוסס יחסית במטרופולין, כולל 2000 חברות ומעסיק מעל 45,000 עובדים. 

ככלל, התכנית האסטרטגית שואפת לחזק את יסודות היצרנות של המטרופולין, ושזורים בה דרכי פעולה ועקרונות מסוימים:

חדשנות –המטרה להגביר את החדשנות בתעשייה, באמצעות בניית שיתוף פעולה דרך שותפויות להעברת ידע, חממות פיתוח ומועצת חדשנות של המטרופולין שתתאם ותקדם את הפעולה בין הגופים השונים (Greater Manchester Innovation Board). עיריית המטרופולין והממשלה מתכוונות למקסם את השפעת ההשקעות בנכסי חדשנות במטרופולין, באמצעות עידוד קבלת מימון למחקר וחדשנות במטרופולין ויצירת קשרים בין אוניברסיטאות (במנצ’סטר יש 4 אוניברסיטאות), עסקים וגופים ציבוריים (מודל “הסליל המשולש”).⁵

התמקדות בהון האנושי – לשפר את המיומנויות והתעסוקה של תושבי האזור. למשל עיריית המטרופולין תפתח מודל חדש לצעירים, ברמת השכונה, שבמרכזו שירותים ציבוריים משולבים (חינוך, בריאות ודיור). כמו כן, מתוכנן פיילוט של נסיעות חינם באוטובוס לבני 16-18; יתאפשרו אינטרקציות עם מעסיקים באמצעות תכנית מטרופולינית מיוחדת,  שירותי ייעוץ להשכלה גבוהה ותכניות להכנה לחיים ולעבודה של צעירים עם דגש על מיומנויות אנגלית, מתמטיקה וטכנולוגיה וכן הקניית מיומנויות רכות. תכניות שמקדמות שיתופי פעולה בין רשויות למגזר העסקי משלב פיתוח קריירה ועד קידום בעבודה, תמיכה בשיפור איכות הלימודים במוסדות חינוך והשכלה- החל משלב בית הספר, תמיכה בעובדים בשכר נמוך לצורך קידומם במקום העבודה, עידוד מעסיקים לגייס עובדים מבוגרים ובעלי בעיות בריאותיות, עידוד תכניות התמחות ועידוד מעסיקים להשקיע בהכשרה מחדש של עובדים.

התמקדות בתשתיות לקידום תעשייה – טיפול בתשתיות נתפס כתנאי בסיסי לצמיחה ושינוי המטרופולין, לרבות קישוריות דיגיטלית, ושדרוג הנגישות לשווקים הלאומיים והגלובליים. ולכן מתכוננת רפורמה בכל אמצעי התחבורה. לאור הברקזיט, התכנית מציינת את החשיבות תשתית התחבורה הבינלאומית במנצ’סטר ופיתוח נתיבי סחר חדשים, לרבות קשרים לנמל ליברפול ופיתוח נמל סלפורד וכן שדרוג שדה התעופה של מנצ’סטר, על מנת להפוך את המטרופולין לשער הגלובלי לצפון אנגליה.

העיקרון האחרון הוא פיתוח כלל המטרופולין והתמודדות עם אי-השוויון הקיים בתוך המטרופולין.

תכנית ברוח פרדיגמת האזוריות החדשה

התכנית של מנצ’סטר רבתי נטועה באופן מובהק בפרדיגמת האזוריות החדשה ומשלבת גישה של פיתוח יחסי, עם אלמנטים של פיתוח טריטוריאלי. התכנית של מנצ’סטר היא כלכלית ביסודה מתמקדת בפיתוח מנועי צמיחה כלכליים. יחד עם זאת  היא עוסקת בתחבורה, בבריאות, במשבר האקלים ובקיימות, אך היא קושרת את הנושאים האחרים אל הנושא הכלכלי, ושואפת לנצל את האתגרים התחבורתיים, הבריאותיים והאקלימיים לטובת פיתוח כלכלי. ההיבטים הפיזיים בתכנית זו משניים ומטרתם לתמוך בכלכלה. יש בה תפיסת עולם חברתית שמבקשת לתקן פערים חברתיים וכלכליים בתוך המטרופולין, אך גישה זו יכולה לנבוע מעצם הפרדיגמה האזורית שגורסת שכדי שהאזור יהפוך ליחידת כלכלית חזקה שיכולה להתחרות במטרופולינים אחרים יש לקדם את כלל האזור ולחזק אותו מבחינת ההון האנושי, ההזדמנויות התעסוקתיות והנגישות התחבורתית, ולכן אי שוויון בתוך המטרופולין עשוי להחלישו. במובן זה, התכנית שואפת ליצירת שוויון הזדמנויות וחיזוק אזורים מוחלשים. התכנית מבוססת על זיהוי הנכסים הייחודיים של המטרופולין בייצור ובמחקר. יש דגש נרחב על תשתית תחבורתית כאבן יסוד.

תכנית זו היא חלק ממגמה עולמית סביב ההתעוררות מחדש בנושא התעשייה, שיש לו השפעה מכרעת על העתיד התעסוקתי והכלכלי של כולנו, כמו גם תפקיד מכריע במשבר האקלים.

כיצד חינוך מקצועי מתאים את עצמו למציאות הטכנולוגית הדינמית? מה המקום של אזורי תעשייה בפיתוח החינוך המקצועי? התכנית האסטרטגית, מבני חינוך באזורי תעשייה: הנחיות לתכנון ועיצוב הבלוק הציבורי באזור התעשייה נ.ע.מ., מציעה להטמיע קמפוסים חינוכים טכנולוגיים באזורי תעשייה.

רשימה זו עוסקת בתכנית אסטרטגית שגובשה במעבדה לעיצוב עירוני באוניברסיטת תל אביב, המציעה לראות את המהפכה התעשייתית הרביעית כהזדמנות לחשיבה מחדש על החינוך הטכנולוגי ועל תכנון אזורי תעשייה. האתגרים הגלובליים והטכנולוגיים מובילים לשינויים בשוק העבודה ומכריחים את החינוך להתאים את עצמו למציאות דינמית. שילוב מוסדות חינוך באזורי תעשייה הוא אחד הפתרונות האפשריים.¹

המהפכה התעשייתית הרביעית, הכוללת תהליכי דיגיטציה, תהליכי ייצור מבוססי בינה מלאכותית, שימוש בביג דאטה, הדפסות תלת-ממד ו”אינטרנט של הדברים”, משפיעה על שוק העבודה העכשווי והעתידי. כיום נדרשים העובד והתעשייה למיומנויות חדשות שיותאמו לעולם הטכנולוגי. נקודת מוצא זו משפיעה דרמטית על החינוך המקצועי העכשווי, על תוכניות הלימוד ועל סביבות הלמידה.

כיצד ישתנה עולם העבודה בחמש עד עשרים השנים הבאות, ומהי המשמעות של חינוך מקצועי? מהם הנושאים, המיומנויות והכישורים שיש ללמד בעולם של העידן הדיגיטלי ושל תעשייה מבוססת ידע? האם וכיצד להכין את התלמידים למשרות שטרם נוצרו, לאתגרים שעדיין אי-אפשר לדמיין ולשימוש בטכנולוגיות שעדיין לא פותחו? מהו אופן ההוראה הנכון והיעיל של נושאים אלו? כיצד ניתן לרתום את השינוי כהזדמנות חינוכית לסגירת פערים וליצירת שוויון ולא כמקור להרחבת אי-השוויון?

כמענה לשאלות אלו ועל מנת להתמודד עם אתגרי העתיד, מדינות יוצרות תוכניות לימוד גמישות שמיועדות לענות על צורכי שוק העבודה המשתנה במהירות, תוך יצירת מערכת מותאמת של השתלמויות ושל הכשרת מורים, שיתוף פעולה הדוק בין המגזר הפרטי והציבורי ופעמים רבות גם מתן תמריצים ממשלתיים לתוכניות החינוך המקצועי ולמעסיקים השותפים להן.

ברור כי לגלובליזציה תפקיד משמעותי בהתחזקות של החינוך המקצועי והטכנולוגי. המבנה והיישום של חינוך מקצועי וטכנולוגי הם מגוונים, בהתאם להבדלים במשאבי האנוש ובצרכים מגזריים שבין מדינות. האתגרים הדומים העומדים בפני החינוך המקצועי בעולם הם אלה: קושי להדביק את קצב השינוי הטכנולוגי ולהגיע למיומנות מתאימה של המורים; מחסור במקומות להכשרה מעשית; הדימוי הנמוך של חינוך מקצועי והתחרות שבינו לבין חינוך עיוני רגיל.

בעשורים הראשונים לקיומה של מדינת ישראל, ובייחוד בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, היה מעמדו של החינוך המקצועי הטכנולוגי נמוך; הוא נחשב למסלול נחות לעומת מסלול החינוך העיוני, המוביל לתעודת בגרות מלאה ומכין ללימודים אקדמיים. לצד הביקורת החברתית שעסקה ב”הסללה”, נמתחה ביקורת גם על רמת ההכשרה המקצועית בחינוך המקצועי ואי-התאמתה לקצב ההתפתחויות הטכנולוגיות. משרד החינוך יישם רפורמה מקיפה בחינוך המקצועי הטכנולוגי, שנכללו בה ביטול ההסללה הכפויה, הרחבת הבסיס המדעי-עיוני בתוכנית הלימודים וצמצום ההכשרה המעשית הממוקדת; כן נכללה ברפורמה יתר גמישות בבחירת מקצועות הלימוד ובגישה לבחינות הבגרות. הרפורמה הושלמה בשנת הלימודים תשס”ז (2007-2006). עם זאת ישראל ממוקמת הרחק מאחור ביחס לעולם בשיעור הלומדים בחינוך מקצועי טכנולוגי בכלל תלמידי החטיבות העליונות, ובעיקר בשיעור הלומדים במסגרות המשלבות התנסות בעולם העבודה בהשוואה בינלאומית לשנת 2014. אולם מתחזקת ההכרה בחשיבות ובנחיצות של פיתוח התחום והנושא בזירה החינוכית והתכנונית.

זוהי נקודת המוצא של מסמך זה, הצורך בחשיבה מחדש על החינוך הטכנולוגי ומתן מענה תכנוני ואדריכלי הולם בזירות של אזורי תעשייה. למסמך שלוש מטרות עיקריות: (1) להדגיש את חשיבותם הקריטית, הכלכלית, התעסוקתית והרווחתית של מבני הציבור ושל החינוך באזורי תעשייה; (2) להציג סקירה של מקרי מבחן שונים מן העולם, תוך התייחסות למאפיינים מרכזיים משותפים; (3) להציג קווים מנחים לפיתוח הבלוק הציבורי ב-נ.ע.מ.

המסמך כולל שני חלקים. החלק הראשון עוסק במבני חינוך באזורי תעשייה. בחלק זה חמישה פרקים: פרק א מציג מגמות בחינוך טכנולוגי בעולם ובארץ; פרק ב עוסק באדריכלות ובתכנון בתי ספר מקצועיים; פרק ג עוסק במעונות יום באזורי תעשייה ובדוגמאות מהעולם לתכנון מבני חינוך לגיל הרך; פרק ד מציג דוגמאות למבני מנהלת כחלק מקמפוס מבני ציבור וכמבנה אוטונומי. החלק השני מתמקד בפארק תעשייה נ.ע.ם. בחלק זה שני פרקים: פרק א כולל הנחיות מדיניות ותכנון לבלוק הציבורי באזור התעשייה נ.ע.מ.; פרק ב מציג אבני דרך ושלביות יישום. כנספח מוצג החזון החינוכי של בית הספר הנמצא בתהליכי גיבוש.

חשוב לציין כי אזורי תעשייה בעולם משמשים כיום מרכזי חיים במטרה לתמוך ברווחת העובד ובצמיחה של המפעלים.  קמפוסים חינוכיים טכנולוגיים, באזורי תעשייה הם נדבך משמעותי בפיתוח וצמיחה של אזורי תעשייה. למסגרות חינוך לגיל הרך, לבתי הספר, מסגרות הכשרה, ומרחבים הציבוריים תפקיד מרכזי בתמיכה של העובדים באזור התעשייה ובקיימות והצמיחה הכלכלית של אזור התעשייה בכלל.  

הקמפוס החינוכי-טכנולוגי בנ.ע.מ מגלה ומבטא את הצרכים החברתיים והכלכליים של האזור. זהו פרויקט פורץ דרך שיהווה מודל עבור כלל אזורי התעשייה בישראל.